"אבל האמת [לגבי ההארה שהוציאה הזוהר של רשב"י] שלא יצא אלא חלק אחד אור מאותה הבחינה, וזה לצורך זה שיקיים ישראל וכל העולם בזמן הגלות; אך התיקון האמיתי הוא שיהיה הענין זה קיים תמיד, שלא יפסק... והנה אחרי הרשב"י ע"ה חזרה הסיטרא אחרא וסיתמה [את הזוהר שלו] כי לא היה תיקון אלא לשעה".

כלומר הזוהר של רשב"י לא נשלם, ומה שהתגלה בו היה רק כי לקיים [ולהוציא] עם ישראל מן הגלות. ובנידון דידן, כתוב בהקדמת הזהר תנינא: "אליהו הנביא פתח ואמר. . וזוהר דא [של רשב"י] לא אשתלים אלא נפק מאי דנפק, וביה אתנהיר עלמא עד השתא דאשלים זהר לאתגלאה, וביה אתעביד זהר דא תנינא, דביה ישתלם לאתחברא לישראל." [תרגומו: זוהר זה (הראשון) לא נשלם אלא יצא מה שיצא, ובו הואר העולם עד שנשלם גילוי הזוהר, ועל ידו נעשה זוהר זה השני שבו יושלם לחבר (כל) ישראל]. באותה הקדמה, בא משה רבינו ע"ה, "רעיא מהימנא אתי פתח: רבי רבי, במלכא משיחא כתיב: ונחה עליו וכו' וכו', רשב"י בשירותא ואנת בסיומא תתקפון [תתחזקו] בזוהר דא, לפום חילא דאיתוסף לעילא. דהא בקדמיתא זהר [דרשב"י] אתעביד לפום גלותא, ולזמנא דא לפום פורקנא" (שם, אגרת ז2). הזהר של רשב"י נעשה על פי הבריאה – ההסתר פנים, הגלות , הזוהר של הרמח"ל נעשה על פי גילוי יחודו, הגאולה.

דברים אלו, ודאי יכולים להרעיש עולמות ולהרגיז ממלכות, ובפרט אצל אלו שלא ירדו לעומק החכמה הפנימית. ומסתבר לומר שקטעים אלה מהקדמת זוהר תנינא של הרמח"ל לא היו אמורים להתפרסם בחייו של איש האלוקים, לולא אגרת רבי יקותיאל גורדון לרבי מרדכי יפה מווינה, פרסום שגרם לסערה אדירה, כמו שנראה בפרק ז'. אמנם מאת ה' היתה זאת, וגם זו לטובה, וכמו שאמר המגיד: על ידי רבי יקותיאל תתגלגל התורה של הרמח"ל, הזוהר של הגאולה.

כדי לעמוד על טיבו של הזהר תנינא, עלינו להתבונן קצת על מהות תורתם של שלשה עמודי עולם: רשב"י, האר"י, ורמח"ל.

האר"י, אליבא דרמח"ל, היה שלמות ההארה הראשונה של הזוהר, לכן דוקא לו ניתן הרשות לבאר דברי רשב"י; דברי הזוהר ודברי האר"י - חד הם. שניהם סובבים על הרישא, על סוד הבריאה. בלעדי האר"י לא היתה מובנת הכוונה האמיתית של הזוהר. אבל גם תורת האר"י חתומה וסתומה, ואין בידינו רק השתלשלות של דברים ומושגם חתומים. הגם שהרמ"ק פירש הרבה מושגים בזוהר, אבל כמה גילויים של האר"י ז"ל שהיו נעלמים ממנו (כגון: אדם קדמון, אח"פ, עקודים, שבירת הכלים, ועוד) לא זכינו לביאורם על ידו. נכון הדבר שהרמח"ל פירש לנו הנמשל בכתבי האר"י, פתר לנו את הסתומות, הסיר את הגשמות, והרים את המכשלות - אבל כל זה היה רק בגדר של פרשנות כלאחר יד, כשהיה לו פנאי בין הפרקים הגדולים של הזהר תנינא. עבורו "כל מה שמסר האר"י זלה"ה להרח"ו [לרבי חיים ויטאל] אינו אלא הפתח הא' [הראשון] או המפתח ליכנס באוצרות הרשב"י זלה"ה" (אגרת פ"ט). האר" פירש הזהר , רבינו הרמח"ל , עסק גם כן, כלאחר יד, בפירוש האר"י. שלדעתו, כמו דעת הגאון מווילנא, דברי האר"י הם משל ומראה, ואם כן צריך לפרש אותם ולתרגם אותם לנמשל ולפיתרון. ומי שאומר שהרמח"ל פרשן של האר"י הקדוש, אינו יודע על מה הוא מדבר. הרמח"ל עסק בפרשנות האר"י ז"ל, כהבנת הקבלה האמיתית, וכמבוא לזוהר תנינא שלו. הרמח"ל זכה להארה חדשה שרק רמוזה בזוהר הקדוש, ואינה מתגלית בכתבי האר"י – והגם שודאי האר"י ידע אותה , אבל לא גילה אותה.

נחזור לעניננו, מתפ"ז עד ת"ץ היתה תקופת ההשראה הגדולה של הרמח"ל, באותו זמן הספיק רבינו לחבר שלושה ספרים גדולים בקבלת הזוהר: זוהר קהלת (תפ"ח-תפ"ט), תיקונים חדשים (אב-אלול תפ"ט), וזוהר על התורה עד פרשת מקץ (תפ"ט-ת"ץ). ואף על פי שבתקופה אשתקד חיבר ג"כ עשרות מאמרים בעניני גאולה ותרין משיחין, (כגון: מאמר הגאולה, קנאת ה' צבאות, מלחמות ה', משכני עליון) ובפירושים של קבלת האר"י (כגון: כללים שניים (ת"ץ), ביאור תחילת אוצרות חיים (ת"ץ) ועוד), מכל מקום בשלוש שנים אלה העסק הגדול של הרמח"ל היה בזוהר הגאולה שלו. ולדאבוננו לא נשאר רק שריד אחד: תיקונים חדשים (ועוד תחילת זהר מקץ), שיצא ללמד על הכלל. התיקונים חדשים מתארים הסיומא - הסוף של התורה: "ולכל היד החזקה אשר עשה משה", וגם סוף הזמן. התיקונים של הרשב"י סובבים על פסוק: "בראשית ברא" - על השירותא, ההתחלה של הבריאה, לעומתם התיקונים החדשים מדברים על הסיפא - תכלית הבריאה, תיקון המשיחין, תיקון השכינה ועליית העולמות מאלף השביעי והלאה, מה ששום עין לא ראתה התיקונים ראו. עי"ן בעי"ן - שבעים תיקונים של רשב"י ושבעים תיקונים של רמח"ל, מתארים שלמות המחשבה:

התחלה והסוף – הסיבה והתכלית.

ההמשך בעלון הבא אי"ה