ספר קל"ח פתחי חכמה

פתח א

<גילוי היחוד וענין ההטבה - יסוד הבריאה [א -ד]>:

<יחוד רצונו ושליטתו ית'>:

יחוד האין סוף ב"ה הוא - שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבנין:

יסוד האמונה ועיקר החכמה הוא יחודו העליון ית"ש, לפיכך זה מה שצריך לבאר ראשונה. וזה, כי כל חכמת האמת אינה אלא חכמה מראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכל, להביאו אל השלמות הגמור באחרונה. ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חקותיה ומסיבותיה. נמצא המונח הראשון של החכמה הזאת - שלכל מה שאנחנו רואים, בין בגופים הברואים ובין במקרים המתילדים בזמן, לכולם כאחד יש אדון אחד לבדו ב"ש, שהוא העושה כל זה, המנהג כל זה, שדרכי מעשיו והנהגתיו הוא מה שאנו מבארים ומודיעים בחכמה הזאת. אם כן זהו מה שיש לנו לבאר בראשונה, כ"ש שזה הענין עצמו הוא יסוד לבריאה עצמה, כמו שנבאר בעז"ה. ובהביננו זה הענין, נבין בדרך עיקר ענין הבריאה - על מה היא מיוסדת. על כן זה ודאי ראוי לבאר ראשונה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, יחוד הא"ס ב"ה וכו', והוא ענין יחוד העליון. ח"ב, ועל יסוד זה כו', והוא שהיחוד הוא היסוד גם לנאצלים ונבראים עצמם:

חלק א:

א. יחוד הא"ס ב"ה הוא, כי כבר ידעת שעצמות המאציל ית' אין אנו מדברים ממנו כלל, והוא בעל הרצון. אך כל מה שאנו מדברים - אינו אלא מרצונו הכל -יכול והבלתי -תכלית, שזה מותר לנו יותר לדבר בו. וגם בזה יהיה לנו הגבול עד היכן נוכל להתבונן, וכדלקמן. אך על כל פנים, כיון שאין אנו עוסקים בעצמותו, אלא ברצונו - יותר מותר לנו להתבונן. והנה המאציל העליון ב"ה וית"ש יש לנו להאמין שהוא יחיד בכל עניניו, פירוש, שהוא יחיד במציאות - שהוא לבדו מוכרח המציאות ואין אחר כלל, ושהוא יחיד בשליטה. וזה פשוט שהוא נמשך מן הקודם - כיון שהוא יחיד במציאותו, פשיטא שיהיה הוא לבדו שולט, שהרי כל אחד שיש עתה הוא רק עלול ממנו..אף על פי כן גם זאת היא ידיעת אמונה בפני עצמה, כי היו יכולים המינים לומר ח"ו, שאמת הוא שבתחלה היה לבדו, והוא רצה וברא ברואים, אך כיון שברא ברואים בעלי רצון, היה אפשר, לולא יחודו השלם, שהרצונות האלה שברא יהיו מעכבים על יד רצונו. פירוש, כיון ששמם בעלי בחירה, הרי הם יכולים לבחור גם הפך מרצונו. ולא זו בלבד, כי גם מהלך מקרי העולם לכאורה מראים כן, כי הוא ברא העולם לטובה, אך ברא הס"א שהיא רעה, וברא האדם בעל בחירה, שיכולים להיות רשעים. בא האדם והרשיע לעשות, קילקל מעשיו, וחפצו של מקום ח"ו לא הצליח. וישראל שחטאו אין ישועתה להם ח"ו, אלא חטאו וחוטאים, על כן יהיו תמיד כך - גולים ומעונים. כי מאין להם הישועה, והרי הכתוב אומר, "למרות עיני כבודו", "צור ילדך תשי". על כן צריכה הידיעה הזאת, לדעת לבד מיחוד המציאות - גם יחוד השליטה. וזה יחוד רצונו ית"ש - שאי אפשר שיהיה שום דבר מבטל רצונו בשום טעם שבעולם, אלא הוא לבדו השולט. וכל זה שאנחנו רואים שלכאורה הוא הפך רצונו - אינו אלא שהוא מרשה כך על פי עצה עמוקה המושרשת במחשבתו, שסובבת והולכת עד שישלים הכל בתיקון גמור וכללי, שמניח עתה בחירה כל זמן שרוצה, אך בסוף הכל - או על ידי תשובה או על ידי עונש - הכל חוזר לתיקון גמור. וזה נקרא, "יחוד הא"ס ב"ה", שעתה ברצון אנו מדברים. וזה:

ב. שרק רצונו ית"ש - רצונו של המאציל ית"ש, שהוא מה שהזכרנו - יחוד הא"ס ב"ה:

ג. הוא הנמצא, שיש לו מציאות מוכרח מעצמו. וזה, כי כמו שאנו צריכים להאמין היחוד במציאותו המוכרח, כך צריכין אנו להאמין היחוד בשליטתו ורצונו. שכמו שמציאותו מוכרח, ואי אפשר בלאו הכי, והוא לבדו עילה מוכרח, והשאר עלול ממנו - כן רצונו ושליטתו מוכרחת, שאי אפשר בלאו הכי, והיא לבדה שולטת, וכל שאר הרצונות אינם אלא לפי רצון זה. וזהו:

ד. ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, ולא תאמר, אמת שכל הרצונות נמצאו ממנו, אך אחר שנמצאו הנה יש להם כח לרצות נגד רצונו ח"ו - זה אינו. וזהו:

ה. על כן הוא לבדו שולט ולא שום רצון אחר, שליטה - רצה לומר שליטה שלמה, שאין שום מונע לה. והנה לרצון העליון שייך השליטה הזאת, והוא נקרא באמת רצון יחיד, רוצה כרצונו בלי שום מונע, ושאר הרצונות, אדרבא, אינם שולטים, כי הם עלולים מהרצון העליון, והרי הם משועבדים לו. ונמצא שאף על פי שגם הם רצונות, אינם בסוג עם הרצון העליון, כי אי אפשר להכחיש שהם עלולים ממנו, ועל כן לא יהיו שוים אליו, אף על פי שנקראים רצונות. כי מיד שנקראים עלולים מהרצון העליון, נבין בלשון -לוי זה - שאינם כמוהו שולטים לגמרי. כללו של דבר, כשאנו אומרים שיש מאציל אחד ית"ש יחיד ומיוחד בכל עניניו - מיד צריך להבין שגם בשליטתו הוא יחיד. ולפי ששתי שליטות גמורות אי אפשר להיות, על כן נאמר שלא יש אלא רצון אחד שולט, והשאר אינם שולטים. וזה, כי אם נאמר שיש עכשיו נמצאים מלבד המצוי הראשון - זה טוב, כי לא יכחיש כח המצוי הראשון, כי הרי הוא מצוי וממציא, ואלה אינם אלא נמצאים ממנו. אך אם נאמר שיש רצון גמור מלבד הרצון העליון, אפילו שנאמר שאין מציאות רצונות אלה מוכרח, ושהם עלולים מן הרצון העליון - הרי זה מכחיש ח"ו כח הרצון העליון, כי שתי שליטות אי אפשר לומר, וכשנאמר שהשליטה הראשונה עשתה שליטה אחרת, מעתה אין עוד שליטה, לא הראשונה ולא המחודשת. על כן כשנאמר שהמאציל הראשון הוא לבדו שולט - אי אפשר להבין שום שליטה אחרת. ונמצא, כשנאמר שיש לעולם אלוה אחד, שרצה לומר מנהיג ושולט אחד - אי אפשר להבין שליטה אחרת, כי לא היה עוד שולט אחד, אלא רבים כפי הרצונות המחודשים, ובאמת שום אחד לא היה נקרא שולט. ומה שאנו צריכין להביא הכל אל שורש אחד שממנו הכל, לא היינו מגיעים לזה אלא לשעבר, פירוש, שבתחלה היה שורש אחד. אך עכשיו לא היינו יכולים להביא לזה, כיון שיש מי שיכול למנוע השליטה הראשונה, ואם תאמר, זה אינו נקרא שמונע השליטה הראשונה. אם השליטה הראשונה היא שרוצה כך, זה יתורץ לך במאמר שבא בס"ד:

חלק ב:

א. ועל יסוד זה - על ענין היחוד הזה שפירשנו:

ב. בנוי כל הבנין - כל המציאות המחודשת, בין האורות, ובין הנמצאים הנפרדים. כי כללות תכנית כל זה הוא על היחוד, פירוש, שכל הבנין הזה הוא ענין אחד שלם, שמראה אמיתת היחוד הזה בחלקיו של הבנין עצמו, באורות שנראים בו, בגופים שנמצאים בו, בהנהגות, במדות, במקרים שלו, כל אלה עצמם עשוים בסדר אחד שרומז ומראה סוד היחוד הזה מגולה בפועל ממש, וכדלקמן:

פתח ב

<יחוד שליטתו - ברצון להטיב>:

רצונו של המאציל ית"ש הוא רק טוב, ולכן לא יתקיים שום דבר אלא טובו. וכל מה שהוא רע בתחלה, אינו יוצא מרשות אחר ח"ו, שיוכל להתקיים נגדו, אלא סופו הוא טוב ודאי. ואז נודע שלא יש רשות אחר אלא הוא:

זה תשובה על השאלה שזכרתי למעלה, אימא שהרצון העליון רוצה שיהיו השליטות העלולות ממנו מונעות כביכול את כחו, ואין זה נגד הרצון העליון עצמו, כיון שהוא רוצה כך:

א. רצונו של המאציל ית"ש הוא רק טוב - אי אפשר לומר שרצה הרצון העליון שיוכלו להיות רצונות אחרים, מונעים על ידו באיזה אופן שיהיה. כי הרצון העליון אינו רוצה רק טוב לבד, וזה אינו טוב ודאי - שלא יוכל טובו להתפשט בבריותיו. ואם תאמר, כך הוא טוב - להיטיב לצדיקים כמו להרע לרשעים, ורחמי רשעים אכזרי. הרי כתיב, "וחנותי את אשר אחון - אף על פי שאינו הגון", וכתיב, "יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה", הרי שרוצה להיטיב גם לרשעים. שמא תאמר, כל זה הוא לאחר אורך הגלות וקבלת ענשם. אשיבך - היא הנותנת, אם כן הרי הרצון העליון מסבב דברים שאחריהם יזכו הכל, שמע מינה שהרצון הוא רק להיטיב ממש, אלא שצריך ללכת עם כל אחד כפי דרכו, והרשעים צריך להענישם כדי שימחול להם אחר כך. שאם הכונה היתה לדחות הרשעים, היה להם להיות אובדים ממש, ולא שיהיו נענשים לזכות אותם אחר כך. וזה ראיה ברורה, כי הרי סוף המעשה הוא הכונה התכליתית בכל חלקי המעשה ההוא. אך סוף המעשה בכל בני אדם, בין צדיקים בין רשעים, הוא לתת להם טוב, אם כן הכונה התכליתית הוא לתת טוב לכל. הרי שהרצון הוא רק טוב:

ב. ולכן לא יתקיים שום דבר אלא טובו, השתא דאתית להכי שהרצון הוא רק להיטיב, צריך שאפילו כך לא ילכו הדברים לבלי תכלית. פירוש, בשלמא אם לא היה הרצון מואס להאביד הרשעים, אז אמרנו אין העונש הזה דבר רע, אלא "חטאים תרדף רעה", וכך היא המדה, וכמש"ל. אך כיון שאמרנו שאין הדרך כך, אלא כדי להחזיר החוטא שישוב ויטיב לו, אם כן העונש הוא רע, עד שצריך שיהיה כלה, ולא נצחי, כדי שיצא ממנו החוטא. ולפי שהוא רע - הוא נגד הרצון העליון. אך כיון שהוא נגד הרצון העליון, כמו שבפרטות לכל איש אי אפשר להיותו נצחי, כך בכלל העולם אי אפשר למציאותו שיהיה נצחי. ותראה עתה הדבר הזה במופתים חותכים, סוף כל המעשה הוא הכונה התכליתית בכל חלקי המעשה ההוא. הטוב הוא סוף כל הסיבוב העובר על כל איש בפרט, אפילו הוא רשע, אם כן הטוב הוא הכונה התכליתית בכל הסיבוב. הרי מופת ראשון שהכוונה התכליתית בכל הסיבוב הוא הטוב. אך הפועל בכל הסיבוב הוא הרצון העליון, אם כן הרצון העליון - כל תכליתו אינו אלא טוב. הרי מופת שני שהרצון העליון הוא רק טוב. עתה נראה אם העונש שהוא קודם הסוף ברשעים, הוא טוב או לא. דבר שבסופו משתנה ממה שהיה בתחילתו - תחילתו וסופו אינו ממין אחד. הסיבוב שמסבב על הרשע הוא ישתנה בסופו ממה שהיה בתחילתו, אם כן תחילת הסיבוב הזה וסופו אינם ממין אחד. אך הסוף הוא טוב, והוא הנרצה בתחילה מן הרצון הפועל. האמצע, פירוש מה שקודם הסוף אינו ממין הזה. אם כן מה שקודם הסוף אינו טוב, ואינו הנרצה בתחילה מן הרצון הפועל. נאמר, אם כן למה ישנו? אלא לפי שאי אפשר להגיע אל הסוף בלתי זה. אבל אם היה אפשר להיות בלתי זה, לא היה ראוי לאמצע הזה להמצא. נוציא מכל זה שהעונש הוא רע, והוא הפך המבוקש ומכוון ברצון העליון, אלא שהמצאו צריך לברייתא, כדי להגיע ממנו אל התכלית, ואם היה אפשר בלאו הכי - היה יותר טוב לפי הרצון. אמור מעתה, כמו שפעולת העונש בפרטים הוא מה שהוא הפך הרצון, שעל כן צריך להשתנות בסופו, היות ענין העונש בהנהגה - גם זה הוא נגד הרצון העליון, וצריך שישתנה בסופו. וזה פשוט, כי כמו שכיוון הרצון העליון שכל הפרטים יהיה להם טוב בסוף, כך צריך שיתכוון שכללות העולם בסוף יהיה רק טוב. וכמו שהמציא העונשים שהם מספיקים לפרטים - שבסוף יקבלו טוב, כך יוכל להמציא מין עונש, או מה שיהיה, לכללות העולם גם כן, שבתחילה יהיה רע, ובסוף יהיה טוב. אלא ודאי כך הוא באמת, שאין רצונו ית' אלא טוב. וזה מה שצריך שיהיה קיים לעד, כי שליטת רצונו קיימת. ואם האמצעית לזה יהיה רע - אינו כלום, כי אדרבא, תראה כונתו הטובה ופעולת כונתו הקיימת - שהיוצא מכל הסיבוב לכל צד הוא רק הטוב שבחוקו ית':

ג. וכל מה שהוא רע בתחילה, אינו יוצא מרשות אחר ח"ו, שיוכל להתקיים נגדו, כיון שידענו שמה שהוא פועל - צריך שבסוף יהיה טוב, עתה צריך שנדע עוד אמת אחר, והוא שודאי אין יש אלא רשות אחת, לאפוקי מן הכופרים שאמרו שתי רשויות יש. והיינו כי כשאנו אומרים שאלקינו הוא אחד - צריך להבין בכאן שני דברים, שאף על פי שאנו רואים כל כך מקרים בעולם וכל כך מסיבות גדולות מתהפכות לכמה גוונים, אנו יודעים אף על פי כן שאין יש אלא מאציל אחד ית"ש, ורצון אחד. לאפוקי - שאין שום רצון מונע על ידו אפילו עלול ממנו. ומכל שכן לאפוקי - שאין יש שתי רשויות ח"ו, אחד פועל טוב ואחד פועל רע, אלא ה' אלקינו ה' אחד בכל מיני יחוד. ומה שנראה עכשיו כאילו הם פעולות נפעלות מזולתו, יהיה מעלול ממנו, או ח"ו מרשות אחר - אינו כן, אלא הוא בחק טובו הוא הפועל כל זה. כי כבר נודע - כל מה שיש עכשיו מן הרע לא יתקיים נלל, אלא לבסוף יהיה הכל טוב, ונדע ונכיר למפרע שאין רשות אחר. כי מי שהוא רשות בפני עצמו - צריך להתקיים תמיד. וזה פשוט, כי אין רשות אלא מי שאין אחר יכול לו, אלא הוא כח ורשות קיים בפני עצמו, ומה שאינו מתקיים - אינו רשות. וכיון שידענו זאת, כן נדע שאין שום רצון, אפילו עלול ממנו, מונע לו. כי אדרבא, סיבוב שלו היה לגלות רשותו אחר כך, ולהשלים הכל ברשותו הטוב. וזהו מה שיש לנו להאמין באמונה שלמה. ותועלת החכמה הזאת הוא שנבין זה בידיעה ברורה, שהוא מה שנצטוינו על זה, "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". ואיך נבין זה? אלא כשנבין ההנהגה הזאת הסובבת מראש העולם עד סופו, אז יהיה דבר זה נראה לעינים שכך הוא, שהכל הוא רק מאתו ית"ש להעמיד רק חפצו הטוב להיטיב, ולא בשום ענין אחר. ואותם הדברים שהיו מתקשים לעינינו, והמכשילים את הרשעים להיות פוקרים, הם עצמם יהיו המגלים לנו האמת הזה, והמודיעים לנו היחוד האמיתי הזה בכל דרכיו, כמ"ש. נמצא שתי הבחנות יש לנו בזה, פירוש, בענין הרע הנראה עתה בעולם. הא' הוא, שאינו יוצא מרשות אחר ח"ו שיוכל להתקיים נגדו. והב' היא, שסופו יהיה טוב:

ד. אלא שסופו הוא טוב ודאי - שאינו נגד טובו אפילו בדרך אחר שפירשנו דהיינו שיהיה רצון עלול ממנו מעכב על ידו, אלא סופו הוא טוב. והנה נראה שאדרבא, בדרך זה הא"ס מודיע אמיתת יחודו באמת. וזה:

ה. ואז נודע שלא יש רשות אחר אלא הוא, וזה, כי אפילו היה נותן השגה לנמצאיו שישיגו שלמותו, הנה היו מכירים כל שלמותו זה שהיה מגלה להם, ומשיגים גודל יקרו וכבודו. אך הנה היתה הקדמה כוזבת למינים בדורות אחרים, שאי אפשר להשיג קצה אלא מקצה שכנגדו, ואמרו כשאומרים שיש אלוק אחד שהוא תכלית הטוב, אם כן ח"ו שיהיה אחר תכלית הרע, שאם לא כן לא היתה הידיעה זאת בתכלית הטוב הזה. ועל כן גם להוציא מן הטעות הזה, רצה וברא רע, כדכתיב "עושה שלום ובורא רע". והנה ההפך נראה מיד, ומבינים הקצה הטוב. אך עוד נדע, שאפילו זה הרע לא היה רשות בפני עצמו, אלא שהוא ית"ש, שהוא כל יכול, יכול לעשות גם זה מה שהוא כביכול הפכו, ונראה על ידו שלמותו הגדול. והרע אינו רשות אחר ח"ו, אלא דבר נברא ממנו, עד שיראו הנמצאים את ההפך, ולא יחשבו שיש הפך אחר, כי אין הפך אלא מה שהוא הפך. וכשראו ההפך, וגם ראו שאינו כלום, אלא נברא ממנו ית"ש, הרי ידעו השלמות והיחוד בברור, ונודע פתיות הרשעים הכופרים. כי בנבראים הוא כך - שאין נודע קצה אלא מהפכו. ודרך הבורא אינו נדרך הנבראים כלל, כי הרי לא יוכל נברא לעשות ההפך לו, והוא עשהו, ועוד בטלו, ונראה יחודו בשלמות:

פתח ג

<תכלית הבריאה - ההטבה>:

תכלית בריאת העולם הוא להיות מיטיב כפי חשקו הטוב בתכלית הטוב:

אחר שבארנו אמונתנו בו ית"ש, נבא עתה לבאר פעולותיו:

א. תכלית בריאת העולם, זה פשוט, שכל פועל - פועל לתכלית:

ב. הוא להיות מיטיב, פירוש - לא לצרכו, כי הוא אינו צריך לבריותיו, אלא לברוא בריות להיטיב להם:

ג. כפי חשקו הטוב, אם תשאל - ומהיכן נולד זה התכלית? התשובה ברורה, כל טוב חשקו להיטיב, הרצון ב"ה הוא תכלית הטוב, אם כן חשקו להיטיב:

ד. בתכלית הטוב, לפי שהוא תכלית הטוב, גם חשקו הוא להיטיב בתכלית הטוב. וזה הטעם למה עשה העולם בזה הדרך של בחירה ושכר ועונש, לפי שזהו הוא תכלית הטוב, וכדלקמן במאמר שלאחר זה:

פתח ד

<גילוי היחוד סדר ההנהגה ותכלית ההטבה>:

רצה הא"ס ב"ה להיות מיטיב הטבה שלמה, שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו. ושיער לגלות בפועל יחודו השלם - שאין שום מניעה נמצאת לפניו, ולא שום חסרון. לכן שם ההנהגה הזאת שהוא מנהג, שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינו במה שנתן בתחילה מקום לרע לעשות את שלו, ובסוף הכל כבר כל קלקול נתקן, וכל רעה חוזרת לטובה ממש. והרי היחוד מתגלה, שהוא עצמו תענוגן של נשמות:

אחר שבארנו תכלית הבריאה, נבאר עתה הסדר שהוחק לפי התכלית הזה:

חלקי המאמר הזה ד'. ח"א, רצה הא"ס ב"ה, והוא כללות הסדר המחוקק על פי התכלית שזכרתי. ח"ב, ושיער לגלות, והוא שיעור סדר הזה. ח"ג, דהיינו במה שנתן, והוא ענין החזרת הרע לטוב - איך הוא. ח"ד, והרי היחוד מתגלה, והוא סוף הסיבוב מה הוא:

חלק א:

א. רצה הא"ס ב"ה להיות מיטיב הטבה שלימה, והוא מ"ש כבר, שרצה להיטיב בתכלית ההטבה והשלמות:

ב. שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו, כענין שאמרו, מאן דאכל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפיה. ועל הטעם הזה רצה שיהיה דרך עבודה לבני אדם לשיזכו על ידה לטוב, ואז יקבלוהו בשכרם. ועל כן שם הטוב והרע והבחירה באדם, והשכר והעונש, עד שיצא התכלית המכוון הזה:

חלק ב:

א. ושיער לגלות בפועל יחודו השלם, הנה דרך העבודה הזאת גם הוא צריך שיהיה על צד נאות, לא בדרך הזדמן. כי הנה פשוט, שכל מצוות שיהיו, כשיהיו מקוימות מבני אדם - הרי זה להן לזכות, ויקבלו עליהן שכר. אבל מחק החכמה הנשגבה של האדון ית"ש הוא - שתהיה העבודה - מציאות אחת נאה בכל חלקיו, בנוי בעומק עצה, שלא על דרך הזדמן והסכמה לבד כמ"ש [נ"א, כמו שנזדמן], אלא שיהיה שורש אחד לכל הענין הזה. והנה שיער הרצון העליון שלא יש שום ענין שתהיה נאה בו העבודה, פירוש - שתמשך יפה ממנו, כמו אם ירצה לגלות יחודו בפועל. כי זה הדבר יהיה מה שיתן מקום יפה לעבודה. ולא זו אף זו - שזה עצמו יהיה ההטבה, וכדלקמן:

ב. שאין שום מניעה נמצאת לפניו, ולא שום חסרון, פירוש - שלמות יחודו הלא הוא שליטתו הגמורה והמוחלטת, שאין לפניו שום מניעה וחסרון. וזה נדעהו בו מצד השלמות, לא מצד ההפך. פירוש - כי אין נראים החסרונות והתיקון הבא עליהם מכח שלמותו, אלא השלמות לבד הוא הנראה. והרי זה מקום מוכן להמצא על ידו עבודה כשירצה לגלות יחודו בפועל, רוצה לומר - שיגלה תחילה החסרונות, ואחר כך ישוב יחודו עליהם, ויתקן את הכל. ואמנם כמו שבהיות השלמות שולט - אין צריך ודאי עבודה כלל, כי שלמותו הגמור אין שייך בו יותר טוב, ואם כן המצוות לא יוסיפו לו כלום, ולא בהנהגתו. אך כשיהיה מציאות החסרונות - אז יועילו המצוות, כי החסר יכול לקבל השלמות. אם כן רק זה הוא המקום שבו יכול להיות נופלת עבודה בדרך זה. והיינו שלפי חק הענין הזה תיפול בו היטב, כי אי אפשר לומר יחוד, אלא אם כן אומרים השליטה הגמורה בלי שום מונע, ואז ממילא אם ירצה לפרט ענין זה לגלותו בפועל - יעשה המונע, ואחר כך יבטלהו. וזהו מרכז הא"ס ב"ה שהוזכר במקום אחר, שבו היה הצמצום, שעל הענין הזה נבראו העולמות והעבודה בהם. והיה המעשה - התעלם השלמות, והשאיר חק אחד בלתי שלם כדלקמן, שבו תפול העבודה כמ"ש בס"ד. ואמנם מה שהוא רוצה לגלות, הוא - איך שמציאות החסרונות נתקנים בכח יחודו. אם כן אין המעשה נשלם אלא אם כן יתעלם השלמות בתחלה, עד שיהיה מציאות לחסרונות, ובאותו הזמן יהיה מציאות לעבודה, ועוד יתגלה שלמות היחוד ויתקן כל החסרונות. ואמנם גם זה יהיה בכלל העבודה - גילוי היחוד עצמו, שבני אדם העובדים הם ימשיכוהו לגלותו, ולתקן כל החסרונות. ותראה מה יהיה שכרם - היחוד המתגלה, שיהיה נגלה אליהם - שישיגוהו. וזאת היא ההטבה השלמה עצמה. והיינו כי שכר המצוות הוא רק לעה"ב, והוא רק מה שהנשמות משיגות את שרשם, ולפי יקר מה שמשיגים - כך הוא תענוג השגתן. וכשישיגו היחוד ומגולה כראוי, אז יהיה התענוג השלם, ויהיה שלם מכל צד, מצד המקבל - שלא יהיה לו מונע, ומצד האור עצמו המושג, שהוא היחוד השלם, עוצם התענוג שיכול להיות לנשמות. נמצא כללו של דבר, כשרצה הא"ס ב"ה מפני שלמות ההטבה לשים ענין העבודה, ושיער באיזה ענין תוכל לפעול [נ"א,ליפול], וידע שבכל עניני השלמות אשר בו - אין שום דבר צריך לבריותיו כלל, ואין עבודה נופלת בהם, רק בענין ההטבה בעצמה, פירוש, שהוא כח החזרת הרע עצמו לטוב, והיינו סוד היחוד השלם שכתבתי. כי הענין הזה אף על פי שבהיותו בשלמותו - אין שייך בו גם כן עבודה, אך כיון שהוא ענין שמצד עצמו הוא נותן מציאות שם החסרון, לא להיותו, אלא להיות נשלל מכח השלמות, הרי יכול ליפול בו ענין זה - שכדי לגלות טובו יעלים שלמותו, כדי לגלותו בפועל, והיינו כמקלקל על מנת לתקן. ואז בזה החק עשה כל מעשהו, נתן מקום לנמצאים, נתן מקום לעבודתו, וקבע להם השכר יקר מאד:

חלק ג:

א. לכן שם ההנהגה הזאת שהוא מנהג בה - ההנהגה שיש עתה:

ב. שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, פירוש - מה שהוא בכח היחוד - שמתגלה בפועל בגילו:

ג. דהיינו במה שנתן בתחלה מקום לרע לעשות את שלו, והיינו העלם השלמות:

ד. ובסוף הכל כבר כל קלקול נתקן, וכל רעה חוזרת לטובה ממש, והוא סוף הסיבוב שחוזר היחוד ומתגלה:

חלק ד:

א. והרי היחוד מתגלה, בכאן מתחברים דברים הרבה כאחד - היחוד עצמו מתגלה בפועל, שכיון שבזה צריך להבין הרע שחוזר לטוב, לא היה אפשר להיות זה בפועל, כי הרע לא היה בפועל עד שמתגלה לתחתונים. הדבר יקר כל כך שיהיה להם תענוג גדול בהשיגם אותו. והרי היה מציאות לעבודה, ועתה מציאות לשכר. פירוש - שלא תצטרך העבודה להיות נצחית, אלא "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם", כי כיון שהיחוד נתגלה - אין צריך עוד עבודה:

ב. שהוא עצמו תענוגן של נשמות, שזאת היא ההטבה מה שאמרנו שרצה להיטיב. והרי שיער הרצון העליון דבר שלם ונאות בכל חלקיו, הטבה שלמה מצד עצמה, פירוש - שתהיה הטבה רבה וגדולה יקרת הערך, וזה פהיות היחוד הענין הנכבד והיקר מאוד, שתהיה השלמה מצד הנתינה, פירוש - שלא יגיע הבושת למקבלים, וזה מצד העבודה שתקדים לה. ושתהיה ההטבה - הענין עצמו שגורם מציאות העבודה, פירוש - הטבה, שבדרך אשר בה היא מזדמנת, תמצא העבודה, להיות הטבת היחוד, שר"ל החזרת הרע לטוב. שהנה דרך ההנהגה בשלמותה - הוא שיהיה ההעלם של השלמות, ואחר כך הגילוי, וזהו הדרך עצמו שנותן מציאות לעבודה. שכל הבריאה וכל ההנהגה כולה תבנה על זה הענין, ההנהגה - חק מגלה סוף סוף בכל סבוביו אמיתת היחוד הזה, כמ"ש. הבריאה - שהנבראים עצמם הם רומזים בעצמם חוקות ההנהגה הזאת. וזה מה שנאמר במאמר הראשון - ועל יסוד זה בנוי כל הבנין:

פתח ה

<ענין הספירות [ה -ו]>:

<הספירות - גילוי הא"ס ב"ה>:

הספירות הם הארות שניתנו ליראות, מה שלא ניתן אור הפשוט א"ס ב"ה:

הנושא של כל דרושי החכמה הזאת הוא ענין הספירות, לכן זה מה שצריך לבאר תחילה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א הוא, הספירות הם הארות, והוא ידיעת הספירות מה הם. ח"ב, מה שלא ניתן אור הפשוט, והוא ידיעת מה מתחלף ממהותם זה הא"ס ב"ה. שתי הבחנות האלה צריכות לידיעת הספירות. וזה - כי הנה לדעת הספירות, צריך לדעת מה שנתחדש לצורך הבריאה, שלא היה כן בתחילה. ראיה לזה - שהרי הספירות אינם אלא מה שנתחדש לצורך הבריאה,וזה נתפרש כבר. אך מתחילה לא היה אלא א"ס ב"ה. אם כן לדעת הספירות - צריך לדעת מה נתחדש שלא היה כך, ושאינו כן בא"ס ב"ה:

חלק א:

א. הספירות הם הארות, וזה, כי הנה הספירות הם מה שהאלקות מתפשט, אך התפשטות האלקות לא נוכל לקרא אותו כי אם הארה, אם כן גם הספירות נאמר שהם הארות. ואמנם שהאלקות לא נוכל לקרא אותו כי אם הארה - זה יתאמן לך בהכרח, יען פשוט הוא שהאלקות לא תוכל לקרא אותו בשום שם או מלה. אמנם כאשר בלא מלה אי אפשר לדבר, על כן צריך לקרא אותו באיזה שם, אבל נבחר את שיוכל להיות רחוק ממנו פחות מהאחרים. האור הוא הדבר היותר הדק שבגשמים, על כן הוא פחות רחוק ממנו מהאחרים, אם כן לא נקראהו אלא הארה. ותבין שאף על פי כן, אין זאת הארה ממש כמו הארת האור הגשמי, אלא מה שנקראהו הארה לתת לו איזה שם:

ב. שניתנו ליראות, שהרי זה כל החילוק בינם ובין א"ס ב"ה, שניתנו ליראות. ובזה ב' הוראות, הא' - שאינו מחויב בהיות ספירות - שיהיו נראות, כי הרי יש ספירות עליונות שאינן נראות אפילו מן העליונים, אלא שיהיו ראוים ליראות, שאם המקרה ימנע הרואה מראות אותם - לא יחסרו הם ממהותם. אך אור א"ס ב"ה אינו ניתן ליראות כלל, והרי הטעם מצד עצמו. הוראה ב' - שניתנו ליראות. לא שהם נתונות ליראות, ר"ל שאין הספירה מין אור בטבעו נראה, הפך ממה שהוא אור א"ס ב"ה, אלא הפועל היה שניתנו ליראות, שכך רצה הא"ס ב"ה. שאם היו מין אור נראה בטבעו, היה צריך שיהיו הספירות בלתי מחודשות. וזה, כי הלא מה שהוא בנושא בטבעו - יהיה בו כל זמן המצאו, ואם ההראות בספירות הוא בהם בטבע, אם כן כל זמן המצא אור הספירות, צריך שיהיה נראה. אמור מעתה - אור הספירות צריך שלא יהיה מחודש, אלא גילוי ראייתם תהיה מחודשת, וזה, כי הספירות הם אלקות, ובאלקות אין שייך חדוש, אם כן אור הספירות אינו מחודש. דוק מינה ומינה - אור הספירות הוא קדמון, ואם ההראות בזה האור הוא טבעי - אם כן צריך שתמיד יהיה נראה, והחדוש מה הוא? אלא הרצון הוא שנותן להם ליראות, ונתן להם כשנתן, ולא קודם לכן, שאין החדוש באלקות, אלא חדוש - גילוי למקבלים. ותבין בזה - שיפה תוכל לקרא אותם אור נאצל, כי לפי מראית עין הרי נאצל לעינינו אור נראה, שלא היה כן מתחילה. ואילו ניתנה רשות לעין לראות, הרי היינו משיגים שורש אחד שהוא א"ס ב"ה בלתי נראה, ואור אחד נמצא ממנו בהדרגה שנראה. אם כן נקראהו אור נאצל מן האין הבלתי מושג:

חלק ב, מה שלא ניתן אור הפשוט א"ס ב"ה, ר"ל שהוא האור משולל מכל מלה, שאי אפשר לדבר באורו כי כיון שאין שום מלה ראויה ליאמר בא"ס ב"ה, על כן נזכירהו במה שנוכל, ונשלול ממנו מה שהיה נראה מתחייב בו המלה ההיא, שלפי האמת אינו מתחייב בו. וזה, שלא ניתן ליראות - זהו החילוק שבין א"ס ב"ה לספירות:

פתח ו

<הספירות - כוחות נראים בדרך הארה>:

כל ספירה היא מדה אחת מן המדות של א"ס ב"ה, אשר ברא בם את העולמות, ומנהג אותם. שברצותו שתהיינה נודעות, עשה שכל מדה תראה בסוד הארה אחת, שבראות אותה - מבינים המדה ההיא. ובראות תנועות ההארה ההיא - מבינים מה שנעשה בהנהגה במדה ההיא בזמן ההוא:

אחר שידענו שהספירות הם הארות, צריך עתה להבין מה הם הארות האלה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כל ספירה היא מדה אחת, וזה ביאור הנראה. ח"ב, שברצותו שתהיינה נודעות, וזה ביאור הראיה:

חלק א:

א. כל ספירה היא מדה, ר"ל כמו חלק מן הרצון, והיינו כח מכחותיו. המשל בזה, הגוף מחובר מכל כך איברים, והרואה אותו יראה איבריו. והנשמה - חלקיה אינם איברים, אלא כחות, כגון זכירה, דמיון, הרגש, והרואה אותה יראה כחות. כך הרואה מה שאפשר לראות ברצון העליון - יראה כחות של הרצון. כל ספירה היא מדה:

ב. אחת, ר"ל מיוחדת ונבדלת לעצמה, שזה הוא ההפרש שבין זה הדרך לדרך הכל - יכול, שפועל כל הפעולות בדרך אחת, פירוש - כי הנה כל סיבה לא תוציא כל מיני מסובב, אלא מסובב שיכול לצאת ממנה. וזה - יען אין בה כח אלא מה שיש בה, ואי אפשר לה לתת אלא מה שיש בה. על כן להיות איש אחד פועל פעולות הרבה, צריך שנבחין בו כחות הרבה שיהיו סיבות לפעולות ההם. אך הכל -יכול - אין מציירים בו שום כח מוגבל, אלא כל ענין בו כולל כל כח, על כן יכול לפעול הכל. על כן אין לפרט בו כחות רבים סבות לפעולותיו. אבל דרך הספירות הוא הדרך שרצה הא"ס ב"ה לפעול בו כפעולת בני אדם, וזה כענין - "בעשרה מאמרות נברא העולם". על כן נבחין בו לכל פעולה סיבה מיוחדת בפני עצמה:

ג. מן המדות של א"ס ב"ה, ר"ל שאין הספירה דבר משתלשל מן הא"ס ב"ה, שיהיה חוץ ממנו ושני לו, אלא הרצון הוא אחד, שבלתי -תכליותיו - לא נראה, והוא הנקרא א"ס ב"ה. והמתגלה מן הרצון הזה הוא הנקרא ספירות, אך הרצון הוא א"ס ב"ה. אם כן הספירות הם מדות, מן המדות של הא"ס ב"ה. יש להקשות, הלא אנו אומרים שהא"ס ב"ה הוא השורש, והספירות הם השתלשלות ממנו, והרי הם שניים לו, ואם כן איך נאמר בכאן שאין הספירות דבר משתלשל? תשובה, יש הפרש בין השתלשלות להשתלשלות. הספירות אינם השתלשלות חדש ששלשל מעצמו א"ס ב"ה, מה שלא היה בו מתחילה ואין בו עתה, כמו הגופים הנפרדים, שאז היו שניים ממש. אבל הם חלקים מכללות מה שיש בו, שהוא מגלה. אבל כשנבא להעריך המדרגות בהדרגה, נאמר ששורש זה עצמו שמתגלה הוא הא"ס ב"ה עצמו הבלתי מתגלה, אלא שמניח לנו מגולה מה שהוא רוצה. ולכן טרם הגלותן היו גם הם עולים בשם א"ס ב"ה, ככל שאר הכחות הכלולים ברצון עד אין תכלית. ובהגלותם לא נקראות עוד א"ס, כי הרי יש להם סוף וגבול כנ"ל, ולכן נקראות ספירות:

ד. אשר ברא בם את העולמות, ר"ל למה יתגלו אלה ולא אחרים, לפי שהם אלה שיש להם שם התחתונים, למה שמהם נבראו:

ה. ומנהג אותם, ר"ל אף על פי שכבר כלתה הבריאה, לא כלתה ההשגחה של האורות על ענפיהם, ופעולות כל הספירות תמיד כבתחילה:

חלק ב:

א. שברצותו שתהיינה נודעות - גם וה תלוי ברצון, שהכחות האלה, אף על פי שישנם, לא היה צריך שיהיה בם השגה כלל, אלא שרצה שתהיה:

ב. עשה שכל מדה תראה בסוד הארה אחת, והיינו שנקבע להם חק מראה להבין המדה, דהיינו הכח - על ידי הדמיון המתדמה, וכדלקמן:

ג. שבראות אותה מבינים המדה ההיא, וה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פ"ז הלכה ג') שבראות הנביא מראה הנבואה, נחקק בלבו פתרונה. וצריכין אנו לזה, כי אם היתה הארה עצמית, ודאי הוא שהיה להם להבין בה הענין העצמי לה, אך כיון שאינה רצונית, היה צריך עוד ענין אחר להבין הנרמז בנבואה. אלא שכך הוא הענין - שממילא מבינים מה ענין ההארה ההיא, וגם ענין בחינותיה הפרטיות. וזה:

ד. ובראות תנועות ההארה ההיא מבינים מה שנעשה בהנהגה, כי כמו שההנהגה מתחלפת לחסד או לדין או לרחמים, לפי הזמן, כך נראים תנועות בכחות לפי הזמן, ובראיה מבינים אותם:

ה. במדה ההיא בזמן ההוא, כי הפעולה פרטית לכל כח לפי הזמן. וזהו מה שרואים, כיון שרצה הרצון העליון לגלות הנהגתו לברואיו:

פתח ז

<התמונות שבהן נראות הספירות [ז -יג]>:

<ענין הדמיונות שנראות בהם הספירות>:

הספירות אפשר שיאירו בהארה רבה או בהארה מועטת. אפשר להם ליראות בכמה מיני ציורים ודמיונות, מה שבהם לא יש באמת שום צורה ודמיון, רק נראות בדרך צורה ודמיון. והמסתכל בהם באמת יראה שאין הדמיון והצורה אלא מקרית לפי הרואה בם, והיינו, "וביד הנביאים אדמה". אך בעצמם אינם אלא התפשטות כחות, מסתדרים בסדר מה שהם צריכים להסתדר, נתלים החוקים אלה באלה, ונמשכים זה אחר זה, לפי שלמות הסדר המסודר:

אחר שבארנו היות הכחות נראים בדרך הארה, עכשיו נבאר דרכי ההארה הזאת הנראית ומשפטיה:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, הספירות, והוא ענין כמות ההארה בספירות. ח"ב, אפשר להם, והוא ענין הדמיונות שבספירות. ח"ג, אך בעצמם, והוא פירוש כללי על כל הדמיונות הנראים בהם:

חלק א:

הספירות אפשר שיאירו בהארה רבה או בהארה מועטת, כיון שרצה רצון העליון שכחותיו הפשוטים יתראו בדרך אור, מיד יפול בראיה הזאת הפחות והיתר, כי יש אור מאיר מעט ואור מאיר הרבה. וזהו מה שרואים, הספירות והפרצופים. פירוש, הספירות - אור מועט, והפרצוף - אור מרובה, וזה בחלקים. וכן בכח וחשיבות הספירה עצמה - יש שיאיר במעט הארה ומעט כח, וזהו הקטנות, ויש שיאיר הרבה, והיינו הגדלות. כללו של דבר, כל מה שנדבר בספירות הפרש בין קטן לגדול, הוא, כי כך הוא במראה - אור מעט ואור הרבה:

חלק ב:

א. אפשר להם ליראות ככמה מיני ציורים ודמיונות, זה ודאי, שכל כך דברים שאנו מזכירים בספירות - דברי צורה וגשמיות, אי אפשר להיותם כך בהם בשום פנים, כי זה היה ככפירה ח"ו ומקרא מלא הוא, "כי לא ראיתם כל תמונה". ואף על פי שאמרנו שהם כחות המחשבה העליונה הנראית לנביאים או לנשמות, כמו שהיו נראים המחשבות בנשמתו של אדם, אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגוף, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו. והרי אנו אומרים קטנות וגדלות, עליה וירידה, הלבשה ומקומות, כל אלה ודאי אי אפשר לומר אותם שהם כך בספירות. ואם תאמר, שכל אלה הדברים הם משל ורמז לדברים עליונים, להנהגה ומשפטיה. גם זה אי אפשר לומר, כי הרי רוב הדרושים היו ללא כלום, כי תלי תניא בדלא תניא, ודברי הרב הקדוש זללה"ה, ודברי המקובלים הראשונים ואחרונים ועל כולם דברי הרשב"י זללה"ה, אינן מורים כן, אלא מורים שיש מציאות דברים האלה בספירות ממש. והנה כאן הוא מקום בירור האמת, כי אם היסוד הזה משימין אותו כהוגן - הכל מובן בהבנה ממש, גלויה ופשוטה, ואם היסוד הזה אינו כראוי - כל הבנינים פורחים באויר, ואי אפשר להגיע אל הבנת הדרושים כלל. והנה האמת, שכל הספירות הם כחות המחשבה העליונה, כולם פועלים בעולם הפעולות הצריכים, כולם לכוונה אחת, שהוא השלימות האחרון, וכמש"ל. וכל אלה הכחות מזומן בהם כבר מה שיספיק להנהגת כל העולם בכל זמן. פירוש דרך משל, כח החסד כבר מזומן בכל הדרכים שיש לו לפעול בעולמות, לשלוט או להניח שליטתו, לשלוט הרבה או מעט, או לצאת בתוך שליטת הגבורה באותם הדרכים שהוכנו כבר, לפעול בגלוי או בהעלם, וכן לדין וכן לרחמים, מה שצריך לשכר או לעונש, מה שצריך לקיום העולם, מה שצריך לשכר נצחי, בכל אחד מן הכחות האלה שאמרנו - חסד דין רחמים. כי כבר שיערה המחשבה העליונה כל מה שצריך להנהגת כל הבריות עד סוף כל הסבוב, ואינה אלא הרכבה אחת של הכחות האלה השלושה, בכל מיני שליטות ומשפטים ודרכים, שדי ומספיק לכל מה שיצטרך להוליד בעולם. והנה כל ההרכבה והאריגה הזאת נראית לנביאים או לנשמות, והוא הנקרא מרכבה. אך כחות המחשבה אי אפשר לראות, כי הם פשוטים, ואינם ניתנים ליראות לפי עצמן. אבל רצה רצון העליון שיראו בדרך אורות, ובדמיון נבואי, נראים בכל מה שאנו מזכירים בהם, פירוש, פרצופים, עולמות, הלבשה, עליות, וירידות, וכל הדברים האלה. אך כבר ידענו שאין הכחות האלה כך ח"ו, אלא נראים כך בדמיון הנבואי, שכן כתיב בהדיא, "וביד הנביאים אדמה", שהוא ית"ש מסתיר עניני מחשבתו העמוקה באותם המשלים הנבואיים. אבל האמת - שהם רואים כך, וגם זאת הראיה אינה כראיה גופית וכדלקמן, אבל הם רואים ענינים רוחניים שענינם הלבשה עליה וירידה. אך גם זאת הראיה אינה אלא ראיה נבואיית ודמיונית, שר"ל כל אותו עומק המחשבה והעצה העמוקה והרחבה שזכרנו. נמצא שאין הדרושים הנאמרים משל כלל, כי העליה וירידה והלבשה, וכל הדברים שאמרנו, ישנם באמת בחזון ובנבואה, אלא שאותו החזון עצמו ואותה הנבואה אינו אלא דמות נבואי, ויפה כח הנביאים שרואים החזון, ומבינים הענין, וכדלקמן. נמצא, שהענין הוא סדר עצה עמוקה, שכשרצה המאציל העליון להראותו - מראה אותו בסדר המרכבה, והושם לפרקי המרכבה הזאת שמות, כל פרק בפני עצמו, והם שמות הספירות והפרצופים. והחזיונות מראים כל המצבים והתכונות. כי הנה כשיש מציאות זה של החזון הנבואי, יכולים לראות במינים רבים של זה הסוג, פירוש - בכמה מיני ציורים ודמיונות, בכל מה שאנו מזכירים בכל העולמות והפרצופים:

ב. מה שבהם לא יש שום צורה ודמיון:

ג. רק נראות בדרך צורה ודמיון. שאין מה שאנו אומרים - משל ורמז גרידא, אלא שהראיה הוא כך ממש, ומה שאנו אומרים בפרצופים - הכל הוא ממש, שכך רואים במרכבה:

ד. והמסתכל בהם באמת יראה שאין הדמיון והצורה אלא מקרית לפי הרואה בם, ז"ס, "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש", פירוש - שאין נשאר טעות לנביאים לחשוב שמא הוא כך ח"ו, אלא כבר אמרתי, שהנביא רואה המראה ומבין הנסתרות, ובהשגת נבואתו רואה במראה ממש שאין התמונה אלא דמיונית, מתיחסת אל הרואה, אך לא עצמית בנראה. וזה הדבר נודע אל הנביא עצמו בעת הסתכלו בחזיון נבואתו, והיינו, "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו". וזהו שהיה מזהיר להם לישראל, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש", שלא יהיה ראייתם מכשול להם ח"ו, אלא ידעו באמת שכבר כל המראה אינה אלא נבואית, כמו שהבינו בשעת הסתכלות. וזה מה שאמרו ז"ל גם כן, (מכילתא כ, ב) אנכי ה' אלהיך - לפי שנגלה להם על הים כגבור, והיינו ז"א, ובמתן תורה בחסד, והיינו א"א כידוע. והוא הכל שלא יהיו נכשלים במראה ח"ו, אלא יעמדו על האמת בעיקרו של ההסתכלות כראוי:

ה. והיינו וביד הנביאים אדמה, פירוש, בידם, היינו בהשגה שלהם נעשה הדמיון הזה, לא בספירות עצמם, אלא שכל אחד רואה מתוך השגתו, ובתוך ההשגה נעשה הדמיון, וז"ס מה שאמרו, שמלכות היא יד הנביאים, וכדלקמן:

חלק ג:

א. אך בעצמם אינם אלא התפשטות כחות, וזמ"ש למעלה כבר - שכל הענין הוא רק עצה עמוקה, אריגת כל כך כחות מכל כך מיני סדרים, להיות כל אחד שולט באותו הזמן, באותו הדרך לבד המוגבל לו, וזה נקרא התפשטות כחות, ר"ל כחות מתפשטים בדרכים וחוקים שונים, מוגבלים, וקבועים:

ב. מסתדרים בסדר מה שהם צריכים להסתדר, שהסדר אינו מפוזר ומפורד בחלקים רבים שאינם באים לסוג אחד, אלא יש סדר אחד כללי להתפשטות כל כח לפי ענינו, שהכל משוער בכוונה התכליתית:

ג. נתלים החוקים אלה באלה, מה שרואים המצבים של התלבשות וכיוצא - הוא כי באמת הכחות בהנהגתם ופעולתם נתלים זה בזה, שפעולת אחד מהם יוצא מפעולות אחרות. וכך ארגה המחשבה העליונה אריגה, שממנה יוצא כל המסיבות שאנו רואים, שהם מתפשטות בעולם:

ד. ונמשכים זה אחר זה, ההשתלשלות, והמוחין, וכיוצא, הוא מפני הימשך הכחות והחקים זה אחר זה:

ה. לפי שלימות הסדר המסודר, היינו מה שפירשנו, שכל הדרכים האלה מסוג אחד הם נמשכים, והוא השלמות המוזכר, כוונת המשוער על פי הכוונה הנ"ל:

פתח ח

<הפכיות התמונות שבהם נראות הספירות>:

יכולות הספירות ליראות בדמיונות אפילו הפכיים זה לזה, כמו ממש הרואה בחלום, שמתחלפים הנושאים לפניו ברגע אחד. רק שבכל דמיון שנראה - מדע כח אחד ומדה אחת. והמדות והכחות נודעים בסדר אמתי ונכון, כמו שהם מסודרים ונעשים והדמיונות - כמו שיכולה הנשמה לקבל:

אחר שבארנו ענין הדמיונות שנראים בהם הספירות, נבאר עתה ענין התחלפם מדמיון לדמיון:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, יכולות הספירות, והוא התחלפות הדמיונות. ח"ב, רק שבכל דמיון, והוא תועלת ההתחלפות. ח"ג, והמדות והכחות, והוא ההפרש שבין הדמיון והפתרון:

חלק א:

א. יכולות הספירות ליראות בדמיונות אפילו הפכיים זה לזה, אם הדמיון היה עצמי בספירות, זה פשוט ששני הפכים אינם עומדים בנושא אחד, אך כיון שאינו אלא רצוני אין שום קושיא שיראו דמיונות הפכיים ממש, כי עתה רוצה הרצון העליון שיראה בדרך אחד, ואחר כך בדרך אחר. והנה זאת תשובה למה שנראה קשה בדברי הרב הקדוש זלל"ה בהרבה דרושים, שנראים דבריו סותרים זה את זה. והדבר הקשה מאד בענין מצב העולמות, שכמה לשונות סותרים זה עם זה. ומה שקשה יותר בזה, הוא ענין העגולים והיושר, שנמצאת עשייה במרכז, ולפי זה היה הקו באמצע העשייה, ועובר עד למטה ממנה. וזה אי אפשר להיות מכמה צדדים, כמו שהקשו כבר כל יודעי בינה. אך תשובת הענין הזה הוא, כי בהיות כל זה מראה נבואיי, היה יכולת במראה ליראות שני דמיונות הפכיים. ואין לך ביאור מספיק יותר לזה כמו החלום, וכדלקמן. וזה:

ב. כמו ממש הרואה בחלום, שמתחלפים הנושאים לפניו ברגע אחד, כי שם אין עצם הדברים המתדמים בחלום נראים כלל, אלא כח המדמה מדמה כן מה שרואה הנשמה במראותיה, ויודעת הדברים מה שמגלים לה, אם אמת, אם שקר, כח המדמה מצייר אותם הדברים בשכל האדם בחידותיו, ומצייר לו כאילו רואה העצמים ההם. וכיון שאין הראיה אלא בכח המדמה, אם כן אין שייכים בה המשפטים השייכים בעצמים ההם עצמם, אילו היו נראים באמת מן העין. אלא חולמים לראות נושא אחד, וכמה פעמים מתחלף הנושא ההוא בחלום עצמו לנושא אחר. ואינו בדרך שיראה ההתהפכות, כמו שהיה רואה העין אם היה מתחלף הנושא לפניו. כי אם רואים בדרך אחד, ואחר כך בדרך אחר, ואין קושיא בטעם לומר - הרי עתה לא היה כך, וזה חק כח המדמה. כן הדבר הזה במראה הנבואה - אפשר לראות חזיונות הפכיים, פירוש - כי יראה דבר אחד, ובהביט עליו להבינו - יתחלף לדבר אחר. והוא סוד - "והחיות רצוא ושוב". והנה בראות העולמות בכלל עם הקו שבתוכם, אז יראו העגולים זה בתוך זה, והקו יורד באמצען עד הסוף, ונמצאת עשייה נראית במרכז. וכשהולכים להביט אל הקו - נראית עשייה בסוף. ואם יראו אותה בעגולים וביושר בבת אחת - יראו אותה למעלה ולמטה בבת אחת. ואראך דוגמא בעה"ז אפילו בהקיץ - והוא מה שאמרו רז"ל בענין קבורתו של משה, לעומדים למטה היתה נראית להם למעלה, וכשעומדים למעלה נראית למטה. כך הוא הענין בכל מראות העליונות, כי נראות בכל הדיוקנאות, משתנים בכל רגע ממש כבחלום, כמ"ש, שכבר כל המקרים האלה נמצאים בו. וכן כמה עניני סתירות אחרים המוזכרים בדברי הרב זללה"ה, ואינם סתירות, כי האמת - זה וזה נראה, ואפילו בבת אחת, כמקרה החלום:

חלק ב:

א. רק שבכל דמיון שנראה נודע כח אחד, אין זה דבר לבטלה, אדרבא, כשרואים שני חזיונות מתחלפים, שרואים אותם בדבר אחד - נודע ששניהם הם להודיע ענין אחד. והנביא הרואה את המראה - מבין הפתרון, ומכל דמיון מאלה לוקח ידיעה אחת בכח ההוא המתראה לו:

ב. ומדה אחת - להבין הדברים בפרט. וכשיש בחינות רבות, הנה בדמיון אחד תראה מדה אחת, וכל התלוי בה בסדר ההנהגה, מה נמשך ממנה, ובדמיון אחר תראה מדה אחרת, וכל המשכתה כנ"ל. דרך משל, בסדר השתלשלות הפרצופים יראה יסוד דעתיק כלה בחזה דא"א, ויוצאים משם חסדים וגבורות, כדלקמן במקומו, ובדרך ההלבשה יראה יסוד דעתיק כלה ביסוד דא"א, ושני הדברים נראים, כי שני הענינים אמת, והמראות מגלות הענינים האלה:

חלק ג:

א. והמדות והכחות נודעים בסדר אמתי ונכון, כמו שהם מסודרים ונעשים, זה ההפרש שיש בין המראה הנראה ובין הפתרון המובן. המראה הוא לפי מה שיכולה לקבל הנשמה, כי כבר שם המאציל ית"ש חק זה - שלא יוכלו הנביאים או הנשמות לקבל כי אם בדרך המראה הזאת, ואז כל ענין מן המדות וההנהגה שיש להם להבין, צריך שיבינו אותו מכח מראה, שיראו על פי משפט החזיונות. ולכן יתחלפו החזיונות לפי הענינים, כדי שיקבלו אותם הנשמות. ואף על פי שאין החזיונות עומדים זה עם זה - אינו כלום, כי אדרבה הנשמה רואה זה וזה, ומקבלת שני הענינים כמו שהם. והיא משגת הכחות והמדות לפי אמתת ענינם ממש, כסדרם בהנהגה, אך דרך קבלתם הוא כמו שיכולה לקבל. וזה:

ב. והדמיונות - כמו שיכולה הנשמה לקבל, כי רק הדרך הזה ניתן לה להשיג על ידו, ולא בדרך אחר:

פתח ט

<הספירות נראות בתמונות רוחניות>:

אף על פי שנראים הדמיונות בספירות, אף על פי כן אין נראה צורה כצורה גשמית ח"ו, אלא נראה ענין אחד שמובן בו כאילו רואים הצורה ההיא למטה. וזה נקרא ראיית הנשמה, שאין ראייתה כראיית הגוף. ולכן אין צריך שהנושאים יהיו לפי ראיית הגוף, אלא מציאות הארה אחת, שמובן בה ענין העגול, אם הנראה הוא עגול או יושר, אם הוא יושר, וכן כל שאר התמונות. ולא שתיראה הצורה הגשמית. ואפילו הצורה הרוחנית ההיא אינה עצמית בספירות כלל, אלא בסוד מלכות, המראה הכחות בדרך הזה:

אחר שביארנו ענין הדמיונות שבספירות, עתה ננאר איך אפילו החזון הזה אינו כצורה הגשמית:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אע"פ שנראים, והיינו שאין הדמיונות בספירות כצורות הגשמיות. ח"ב, ואפילו הצורה, והוא שאפילו הצורה הדקה אינה כי אם רצונית:

חלק א:

א. אף על פי שנראים הדמיונות בספירות, אף על פי כן אין נראה צורה כצורה הגשמית ח"ו, זהו מה שנאמר, "כי לא ראיתם כל תמונה", כי זה ודאי מן הנמנע - שאפילו בדרך דמיון יראה הכבוד העליון בצורה גשמית כלל. כי אפילו בנשמה אין יש צורה גשמית כלל, כל שכן בכבוד העליון. ועל כן לא יתכן שיראה למעלה אריה או שור, או אדם, או עיגול, או קו. והוא מה שכתוב, "ותמונה אינכם רואים זולת' קול". אלא הראייה הוא ראיית נשמה, שהוא יותר הבנה מראייה. פירוש - שאינה רואה הדברים מצד צורתם, אלא מצד מציאותם. והנה השכל מצייר מעצמו ציור הדבר אשר ראה או אשר חשב. ומי שהיה רואה הנשמה - היה רואה הציור ההוא שם. שמא תאמר שיהיה השכל מצויר בציור הדבר ההוא בגשמיותו - אינו כך, אלא כחותיו מסודרים בו בסדר אחד שר"ל אותו הדבר שנצטייר בו. כך הספירות הם אורות מסודרים בסדר רוחני, שמבינים באותם הסדרים, עיגולים, או יושר או בקיעות, או עליות וירידות, וכיוצא. ולא שיהיה כצורה ההיא ממש, אלא שמבינים אותה כך. וזהו:

ב. אלא נראה ענין אחד שמובן בו כאילו רואים הצורה ההיא למטה:

ג. וזה נקרא ראיית הנשמה, פירוש - דבר מובן מענין הנשמה עצמה, שאין ראייתה כראיית העינים, והכבוד אינו ניתן ליראות לעינים. ועל כן אין צריך שיצטייר אלא בציורים שייכים ומתיחסים לראיית הנשמה שרואה בו, שאינה רואה אלא מציאות הדברים, לא מצב צורתם, וזהו:

ד. ולכן אין צריך שהנושאים יהיו לפי ראיית הגוף, אלא מציאות הארה אחת, שמובן בה ענין העגול, אם הנראה הוא עגול, או יושר, אם הוא יושר, וכן כל שאר התמונות. ולא שתיראה הצורה הגשמית:

חלק ב:

א. ואפילו הצורה הרוחנית ההיא אינה עצמית בספירות כלל, שהרי הנבראים הם משני מינים גשמיים ורוחניים, ולהם שתי צורות, הא כדאיתא, והא כדאיתא. והכבוד העליון אין בו בעצמו שום אחת מאלה הצורות, אלא שמתראה בהם, אך אינו מתראה בצורה הגשמית שהיא העבה, אלא בצורה הרוחנית שהיא הדקה, פירוש - שנראה כמו המחשבות בשכל. אך אפילו זה עדיין אינו ענין הכחות עצמם, וזה פשוט. כי מי שירצה לדעת מהות הכחות האלה, היה צריך לדעת מהות האלקות ב"ה, שהרי הספירות אינם אלא אלקות. אך כיון שאין מהות האלקות נודעת כלל, גם מהות הספירות אי אפשר לדעת. וכל מה שיודעים מהם אם כן אינו אלא שנתנים ליראות כך, ולא שהם כך. הצורה הרוחנית הוא מה שיודעים מהם, אם כן הצורה הרוחנית גם כן אינה מהותם, אלא מה שניתנו ליראות כך:

ב. אלא בסוד מלכות, המראה הכחות בדרך הזה, כי הכחות הנה הם סדר ההנהגה. אך יש מציאות אחת שרצה הרצון העליון, שההנהגה, מלבד מה שתהיה באמת בתחתונים, שהרי הם הנהוגים, גם תיראה בם. פירוש - שהנבראים עצמם יהיו נבראים להראות ההנהגה בצורתם עצמה, ויהיו כל כך נבראים כמו חלקי ההנהגה, עד שכל כח שבהנהגה - יהיה נברא אחד יוצא ממנו, שיראה עליו בצורתו, ותכונתו, בסגולותיו. ואמנם צריך אמצעית לזה, פירוש - מה שידריך חוקות ההנהגה ליראות בנבראים. פירוש - מי יעשה שכח אחד יראה באזן, וכח אחד בפה, וכח אחד בתפוח, וכח אחד במים, וכח אחד בכסף, ודאי צריך שיהיה אור שסגולתו לזה - להעביר ההנהגה אל הציור בדרך הזה. והנה כל זה הוא במלכות, וז"ס, "ותמונת ה' יביט", שהמלכות נקראת תמונת ה', כי היא גורמת הדמיונות שזכרנו בספירות, כי היא השורש לכל התחתונים, ולכל מציאותם, ושם יש ענין זה שהחוקים יראו בציורי גופים התחתונים, אך עדיין שם הצורה רוחנית, כי הכל בהדרגה. ושם חקוק הצורה הרוחנית, ומשם באה אחר כך הגשמית. והנה אין כח בבני האדם להשיג האורות העליונים אלא כמו שהם מתיחסים לעצמם, פירוש - שהם שרשים לצורתם, ושייכים לה. ועל פי זה אין יכולים להשיג אלא במלכות, שהיא ענין התמונות, ומראה אורות העליונים והנהגותיהם בדרך זה. וה"ס, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל" וכו', כי אין ההשגה אלא בדרך זה, וכדלקמן בס"ד:

פתח י

<ביאור תליית המאורות זה בזה והמראות של השתלשלות והתלבשות>:

פעולת המאציל ית"ש, מה שהוא פועל בסוד הספירות לפי החק שרצה בהם, הם נתלים אלה באלה, יוצאים בהמשך אלה מאלה, ומתעלמים הענינים אלה בתוך אלה. דהיינו שכח אחד הוא הפועל בהעלם, ונראה בגלוי כח אחר פועל, והוא פועל באמת רק לפי כח הנעלם בו. ולכן נראו כל הדמיונות האלה בספירות, דהיינו שיהיו אורות מתלבשים בתוך אורות, או יוצאים אורות מאורות. והכל בסדר ראיית הנשמה, שמבינה הדברים ההם ברוחנית, כראיית העין את הנושאים שלו:

אחר שבארנו ענין הדמיונות בכלל, נבאר עתה עניניהם הראשונים בפרט:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, פעולת המאציל, והוא הענין בהנהגה של קשר המאורות. ח"ב, ולכן נראו, והוא המשד הענין הזה בנראה:

חלק א:

א. פעולת המאציל ית"ש, זה פשוט, כי הספירות אינם מה שפועל המאציל ית"ש, רק שהספירות הם המחשבות של הפעולות, והנבראים הן הפעולות של המחשבות:

ב. מה שהוא פועל בסוד הספירות לפי החק שרצה בהם, כי אין זה לפי הכל -יכולת, שבמאמר אחד יכול לעשות הכל, בלי חילוק דברים, אך כשרצה לפעול בסוד הספירות, הנה סדר כחותיו בו, כמו שכתב בעל ברית מנוחה. פירוש - שרצה לפעול מעט מעט, ולחשוב על כל דבר בפני עצמו. לא שהוא צריך לזה ח"ו, אלא שזה דרך בני אדם. ואלה הם הספירות שאנו מדברים מהם, מה שרצה הרצון העליון לסדר פעולותיו בדרך סדר והמשך, כמו אדם שחושב הדברים מעט מעט, ועושה אותם מעט מעט. ובהיות הדברים כך, הנה נוכל להבין על כל פעולה כמה כחות פעלו בה, מי היה ראשון, ומי אחר כך, ובאיזה דרך פעל, וכיוצא בזה, מה שלא היה אפשר לדבר כלל אם היה א"ס ב"ה רוצה לפעול בדרך כל -יכול. והנה זה כמו איש שיודע לקרוא כל המלה בבת אחת, ורוצה לקרוא כל אות בפני עצמו, כמו שעושים הילדים:

ג. הם נתלים אלה באלה, כשמדברים באורות - מה שהוא שורש, ומה שהם ענפים, או כשנאמר זו"נ - הנהגתם מאימא, או או"א במזלא אתכלילו, וכיוצא בזה כמה ענינים, הכל הוא לפי שרצה המאציל ית"ש לסדר כחותיו בדרך זה, ושם שכח אחד יהיה נתלה בכח אחר, כאדם הזה שהוא צריך לכל חלקיו, וחלק אחד תלוי בחלק אחר. דרך משל, כח הדבור תלוי בכח המחשבה, כי מי שאינו חושב לא ידבר:

ד. יוצאים בהמשך אלה מאלה. זהו ההשתלשלות שאנו מזכירים. וזה פשוט בכחות הנשמה עצמם. דרך משל, כח הזכירה יוצא מן המחשבה והדמיון, וכל כיוצא בזה. וכשנבא לפרטים כגון חסד דין רחמים בהנהגה, נבין הדברים מבוארים יותר. כי דוגמא לכל זה נמצא במדות הנפש, דהיינו החמלה, הכעס, האהבה, השנאה, החמדה, וכל כיוצא בזה, שם נמצא מדות תלויות זו בזו, יוצאות זו מזו, וכל מה שאנו מזכירים בפרצופים:

ה. ומתעלמים הענינים אלה בתוך אלה, זהו ההלבשה שאנו אומרים. ובכחות הנשמה הוא פשוט הענין הזה, וכמו דרך משל, האב המייסר את בנו - האהבה הוא הכח הפועל, כי הוא עושה רק באהבתו אותו, אך הוא הפועל בהעלם, והכעס או השנאה הוא הנראה לעינים, שהוא מראה לו פנים של זעם, וכן כמה כיוצא בזה. ולפעמים מה שבפנים ומה שבחוץ אינם הפכים, אלא שהנסתר הוא מחשבה עמוקה, שאין בעלה רוצה לגלותה, ופועל בדרך אחר, מתגלה לרואים, וזהו:

ו. דהיינו שכח אחד הוא הפועל בהעלם, ונראה בגלוי כח אחר פועל, והוא פועל באמת רק לפי כח הנעלם בו:

חלק ב:

א. ולכן נראו כל הדמיונות האלה בספירות, פירוש - הדמיונות הם כמו שהיו אלה הדברים למטה, כי אלה הדברים למעלה הם שורש לענין ההוא שלמטה, וממילא מתיחסים להם, וכדלקמן:

ב. דהיינו שיהיו אורות מתלבשים בתוך אורות, או יוצאים אורות מאורות, הוא השנים שזכרתי למעלה, והם הלבשה והשתלשלות, כי היותם נתלים זה בזה הוא יותר מובן ממה שנראה:

ג. והכל בסדר ראיית הנשמה, שמבינה הדברים ההם ברוחניות. והוא מבואר כמש"ל:

ד. כראיית העין את הנושאים שלו, על כן מדברים על פי ראיית העין, כי הענין שוה:

פתח יא

<תועלת תמונות הנבואה>:

ענין התמונה והדמיון הנמצא בספירות הוא יוצא מספירת המלכות, שהיא שורש לתחתונים, ומצדה נעשים כולם בצורה שהם נעשים. ועל כן אמרו שאי אפשר לעלות או לקבל אלא בה. ואפילו בתמונות הדמיונות עצמם נודע חכמה בענין ההנהגה, כי נודע איך צריכה השכינה להנהיג לצורך הענין ההוא. ולהביאו לתחתונים. אבל מתוכה משכילים הדברים למעלה ממנה. ששם הם כחות ומדות ממש:

אחר שנתבאר ענין הדמיונות, נבאר עתה מה תועלתם, למה נראים הדברים על ידם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין התמונה, והוא שורש התמונה. ח"ב, ואפילו בתמונות, והוא התועלת המגיע לנו מהם:

חלק א:

א. ענין התמונה והדמיון הנמצא בספירות הוא יוצא מספירת המלכות, והיינו כי כל ספירה יש לה סגולה פרטית, ונמשכת הסגולה ההיא גם בכל שאר הספירות. וזאת הסגולה היא פרטית למלכות:

ב. שהיא שורש לתחתונים, שעל כן ראשית הצורה תמצא בה, פירוש - שהיא השורש לצורה ממש, ולכן היא תתראה בבחינה זאת של דמיון, ותראה גם האחרים בדרך זה, כיון שכולם אינם נראים אלא בה:

ג. ומצדה נעשים כולם בצורה שהם נעשים, שהם עוברים רק על ידה ליראות, ומצד זה נראים כולם כך, כמראה שמראה הדיוקנאות לפי תכונתו והכנה שלו:

ד. ועל כן אמרו שאי אפשר לעלות או לקבל אלא בה, פירוש, שאי אפשר להשיג אלא כך:

חלק ב:

א. ואפילו בתמונות הדמיונות עצמם, לא די להבין המדה הנראית והנרמזת בדמיון ההוא, אלא שצריך להבין גם כן מה ענין הדמיון ההוא - לרמוז בו המדה:

ב. נודע חכמה בענין ההנהגה, כי מלכות היא שורש התחתונים, וצריך להבין אופני קשרה עמהם, ואיך משתרשים בה. ואז כשתראה אחר כך האורות מצטיירים בציורים ההם, אז תבין איך המשך האור ההוא למטה צריך שיהיה דוקא בבחינה זאת, מפני הכנת המלכות וסגולותיה הפרטיות. פירוש, דרך משל - אריה ר"ל חסד או אבא. אבל תבין מהו ענין האריה לפי הצורה למטה, ואז תבין איך שהחסד צריך לימשך בדרך זה למטה על ידי השכינה, שעל כן האריה היוצא ממנו עשוי באותה הצורה:

ג. כי נודע איך צריכה השכינה להנהיג לצורך הענין ההוא, כללו של דבר - הצורה, איך נקשרות מדרגות המלכות וסגולותיה לעשות הדבר ההוא:

ד. ולהביאו לתחתונים, זהו דבר עומד באמצע בין ההשפעה והקבלה, כי כחות ההשפעה הם פשוטים למעלה. אך ברדתם למטה צריך שתתקשר השכינה בקשרים ההם, ואז בסוד זה יוצא האור למקומו לתחתונים:

ה. אבל מתוכה משכילים הדכרים למעלה ממנה, ששם הם כחות ומדות ממש, אבל מתוכה זה פשוט, כי ממנה המראות, ומתוכה מבינים הכחות והנהגותיהם:

פתח יב

<כללות כל המציאות - דמות אדם>:

כללות כל ההנהגה הסובבת עד תשלומה, וכן כללות כל הנמצאים, הוא רק ענין אחד וסדר אחד שתיקן המאציל ית"ש, שתכליתו הוא ההטבה השלמה בכל מיני שלמות. ותנאי הסדר הזה הם כל הבריות ומשפטי הנהגתם. והוא סוד דמות אדם במנין אבריו, וסדר קשריהם כמו שהם בו ממש. ולכן א"ק, שהוא כללות הכל, הוא כללות סדר זה של דמות זה. נמצא שלא המציא המאציל ית"ש אלא מציאות אחד, שהוא סדר דמות אדם. וכל מה שיש במציאות כולו ביחד, בין בבריות, בין בהנהגה, אינו אלא סוד דמות זה שלם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כללות כל ההנהגה, והוא שכללות כל ההנהגה הוא ענין אחד. ח"ב, והוא סוד דמות אדם, והוא שכל זה הוא סוד דמות אדם:

חלק א:

א. כללות כל ההנהגה הסובבת עד תשלומה, פירוש - כל המעשים שנעשו ושעתידים ליעשות עד סוף העולם:

ב. וכן כללות כל הנמצאים, כל האורות למעלה, וכל הנבראים למטה, בין בגופים, ובין בחוקות טבעם:

ג. הוא רק ענין אחד, לא תחשוב מפני שאתה רואה כל כך בריות - שיהיו מינים רבים, זה לדבר אחד, וזה לדבר אחר, אך שלא יכנסו תחת ענין אחד להיות כמו ענפים לשורש, כי הרבוי הבלתי מסודר ומתיחד בקצהו לא ישובח. ר"ל דרך משל, אדם אחד אפשר שיהיה לו ידיעות רבות, שיהיה צורף, שיהיה מצייר, שיהיה מנגן, ויעשה כל הדברים האלה. אך נאמר למה עשה כל אלה? לפי שכל אלה ידע, ולולי היה יודע עוד - יותר היה עושה. והנה אין צורך למצוא קשר בין ידיעה לידיעה, וממילא בין מעשה למעשה, כי מה שידע - עשה. אך הקב"ה הנה עשה כל כך בריות, אם כן נאמר שהם לפי כל כך ידיעות גדולות שיש לו, כמו האדם הצורף המצייר והמנגן, שהיה יודע כל זה ועשאו? הנה מיד יקשה, "וכי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך"? אין לו ידיעות חוץ מאלה ח"ו? אם כן למה עשה כל כך ולא יותר? או למה לא דבר אחד לבד? אך הענין הוא - שאינו כך, ואינם דברים נפרדים על פי טעמים מפורדים, אלא טעם אחד לבד יש לכל, והוא ענין אחד לבד שמתפרט בענפיו, בכל כך ענפים כמו כל כך בריות שיש. אך עתה לא תשאל - ולמה לא יש יותר? כי לענין שאליו כיוונה המחשבה העליונה בכל רובי הדברים אלה - היה צריך כך דוקא:

ד. וסדר אחד שתיקן המאציל ית"ש, שתכליתו הוא ההטבה השלמה ככל מיני שלמות, זהו גדר כל הענין הזה - סדר שלם שתכליתו ההטבה השלמה. כי הנה [נצרך] להקים בענין הזה כל החלקים האלה שיהיה שלם, שתכליתו תהיה ההטבה השלמה, בכל מיני שלמות:

ה. ותנאי הסדר הזה הם כל הבריות ומשפטי הנהגתם, והוא מ"ש, כי הבריות עצמם הם רמזי ההנהגה, ובנוים על פיה בכל משפטיהם, וכל המעשים הנעשים הם חלקי ההנהגה עצמה:

חלק ב:

א. והוא סוד דמות אדם, שהוא שנאמר בו, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הרי שהדמות הזה הוא כולל סוד כל הכחות הקדושה:

ב. במנין אבריו, כמו שמפרטים כל פרצוף בפני עצמו בסוד תרי"ג אורות שהם תרי"ג אברים, כן בכלל. - כל המציאות הנמצא הוא כללות תרי"ג אברים של דמות אחד כללי. כי כל העולמות אף על פי שבפני עצמם נחשבו לעולמות, אינם אלא אברים של הדמות הכללי הזה. וכן הקשר שביניהם והיחס שביניהם הוא סוד הקשר והיחס שבאברים אלה. וזהו:

ג. וסדר קשריהם כמו שהם בו ממש:

ד. ולכן א"ק, הוא כללות הכל, שהוא כללות סדר זה של דמות זה, דבר זה נראהו לקמן ברור, שלכללות כל הנמצא נקרא א"ק. וכל העולמות, עליונים ותחתונים, נבחינם רק לחלקים ממנו, כענפים מן השורש. אבל כלל הכל הוא הא"ק זה, והוא כמ"ש לקמן שעשר ספירות דא"ק ממלאות כל החלל, כמו שיתבאר בס"ד:

ה. נמצא שלא המציא המאציל ית"ש אלא מציאות אחד, זהו השבח של החכמה העליונה, שלא עשתה דברים רבים, הולכים על דרכים שונים, אלא מציאות אחד בלבד עשה. אלא שהוא מציאות כל כך גדול בכל עניניו, שבפרט אותו יוצאים כל כך פרטים כמו שהם עתה. ונאמר על כך שהמציאות הזה הוא דמות אדם אחד, שכל החלקים האלה הנמצאים עתה הם הבונים אותו באברים שלו, וזהו:

ו. שהוא סדר דמות אדם, והנה כל מה שנרצה להבין באיזה ענין שנרצה בנמצאים, הכל נבין על סדר דמות אדם זה:

ז. וכל מה שיש במציאות כולו ביחד, בין בבריות, בין בהנהגה, אינו אלא סוד דמות זה שלם, הוא מ"ש למעלה, שלשלמות הענין אשר המציא - צריך כל אלה, בין בבריות עצמם, בין בהנהגתם:

פתח יג

<עיגולים ויושר>:

סוד התמונות - מראים הדברים לפי טבע התמונה ההיא למטה ממש. והעיגול מראה הנהגה סובבת, בלא חילוק הנהגת חסד דין רחמים, אלא כמו השגחה כללית לפי מהות הספירה ההיא, וזה בסוד ההשתלשלות. אך היושר מראה ההנהגה מפורטת לפי חד"ר - ימין ושמאל ואמצע. וכן כל שאר התמונות על הדרך הזה:

אחר שנתבאר דרך כלל ענין המראה במרכבה, נתחיל לבאר עתה הפרטים היותר עיקרים שצריך להבחין. ראשית הכל הוא הצורה הכללית אשר לספירות, דהיינו עיגולים ויושר:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, סוד התמונות, והוא דרך כלל, איך להבין התמונות של החזון. ח"ב, והעיגול, והוא ענין העיגולים והיושר:

חלק א:

א. סוד התמונה מראים הדברים, כיון שכבר ידענו שהתמונה ההיא אינה אלא הארה ממלכות, שמאירה כך בדרך זה, מצד היותה שורש לנפרדים, שבהם התמונה ההיא באמת, הנה נדע מיד שהחזון צריך שיתבאר על פי זה. והנה נקרא לתמונה הנראית בחזון - סוד התמונה, לא תמונה, כי היא רק הארה אחת בדרך זה, ומודיע שורש התמונה ההיא. ונדע שצריך להבין אותו הענין בדרך ההוא:

ב. לפי טבע התמונה ההיא למטה ממש:

חלק ב:

א. והעיגול מראה הנהגה סובבת בלא חילוק הנהגת חסד דין רחמים, זהו ענין הכולל בכל הספירות - שיש בהם עיגול ויושר. והענין הוא, שיש במדרגות שני ענינים, השתלשלות והנהגה, פירוש - עשר ספירות הם בהדרגתם משתלשלות זו מזו, ואין שייך בזה אם אחת חסד או אם אחת דין, כל ספירה שפלה מחברתה, וספירת הגבורה היא משתלשלת מן החסד. וכן אמרו, "המים הרו וילדו אפלה". וכן על דרך זה באות עשר ספירות - עשר מדרגות זה תחת זה. ולפי שיש בהם עוד ענין אחר - שכל עליונה נושאת וסובלת את התחתונה ממנה, על כן נציירם זה בתוך זה כגלדי בצלים. אך בהנהגה - הנה גבורה מתעלית לעומת החסד, וגם ת"ת עולה ביניהם, וכן הוד לעומת נצח. וכן בדרך זה שנמצאת ההנהגה עומדת בפרט בסוד חד"ר. וברצות הרצון העליון להראות שני דברים אלה בציורי המראה - הנה שם שתים אלה, עיגולים ויושר. והעיגולים מראים ההשתלשלות, ויושר - ההנהגה, שבו נסדרות הספירות בסדר הקוים. והנה עניני ההשתלשלות, צריך להבין אותם מן העיגולים, וההנהגה ביושר. והנה תראה כי ההשתלשלות אינו מחלק בין חסד לדין כלל, כי הגבורה יוצא מן החסד והיא תחתיו, כמו הנצח מן הת"ת והוא תחתיו, או החסד מן הבינה והוא תחתיה. אם כן הענין הוא כך, בהשתלשלות אין מחשבין ענין הפעולה, אלא מדרגה לפי הקריבות אל השורש, או בהתרחק ממנו. וענין המדרגה וסגולותיה אינו ניכר כאן, אלא דרך השגחה כללית לבד. וזה סוד תמונת העיגול, שהוא כדור סובב בלא חילוק חלקים, כי אי אפשר לומר לא ראש, ולא סוף, ולא אמצע, ולא ימין, ולא שמאל. ובראות במרכבה עיגול אחד, מיד יודע שהיא הארה מאירה בדרך כללות, לא בדרך פרטות, אלא סובב והולך על כל הנבראים, שלכך הוא מקיף ככדור, להיות מקיף ומביט אל כל המציאות שנכלל בתוכו. אך אין בו חלקים כנ"ל. וזה לא יורה אלא ההבטה שמביט ומשקיף האור ההוא על כל המציאות שבתוכו. אך מה יהיו סגולות המדרגה ההיא? אין כאן מקומה להיגלות אלא במקום אחר כשיראה האור בצורה אחרת, מחלקת צדדיה כראוי. נמצא שהעיגול הוא רק ההשגחה הכללית - הנהגה סובבת בלא חילוק צדדים, פירוש - בלא חילוק הנהגות חד"ר. ועם כל זה יהיה חילוק בין מהות עיגול לעיגול, שזה נקרא חכמה, וזה בינה, וזה דעת. ר"ל לפי שכל הספירות יש להם השגחה כללית על כל הנמצאים, ונמצאו כל הנמצאים מושגחים מכל העשר בשוה. והשגחות האלה הם העומדות בהדרגה, השגחת כתר רחוקה מכולם ומקיפה על כולם, של חכמה בתוכה, וכן על דרך זה עד הסוף. אך בבחינת ההנהגה אין הפעולה לכולם כך בשוה, אלא לכל אחד כראוי לו, כשיעור הצריך לפי הזמן, לפי המעשה. נמצא שכל מדרגה שיש בהנהגה, תפעל או לא תפעל באיזה זמן שיהיה - השגחתה יש ודאי בבחינת עיגולים בסוד ההשתלשלות. וזה:

ב. אלא כמו השגחה כללית:

ג. לפי מהות הספירה ההיא:

ד. וזה בסוד ההשתלשלות:

ה. אך היושר מראה ההנהגה מפורטת לפי חד"ר - ימין ושמאל ואמצע, והיינו כי הצדדים ימין ושמאל אמצע - ר"ל חד"ר, ואז מבחינים בהם השיעורים, לדעת התפשטות זה, והערך שביניהם, והתולדות וכל שאר הדברים שמבחינים בפרצופים:

ו. וכן כל שאר התמונות על הדרך הזה, זה פשוט, שהכל מודיע לפי תכונת הצורה, אם אורות כללים, אם אורות פרטים, אם מתפשטים ואם לא מתפשטים. דרך משל, כל נקודה היא שורש אור עומד למעלה שאינו מתפשט למטה, כל קו הוא אור מתפשט. וכן כל התמונות כולם - כענינם ממש למטה כך ענינם למעלה:

פתח יד

<פרטים עיקריים בענין הספירות והנהגותיהן [יד -יז]>:

<בנין הספירות - המונח הראשון>:

מה שעומד במציאות בנין הספירות, פירוש - כל מה שהוא בנין כל המדרגות, ענין המדרגות עצמן, ענין כל חלקיהם ותכונותיהם וכל קשריהם - זה המונח הראשון של ההנהגה ששם אותו המאציל ית"ש, לפי שהוא ידע שזהו מה שצריך, לא פחות, ולא יותר, לסבב הנהגה אחת שלמה, לבא אל המכוון אליו בבריאתו, שהוא ההטבה השלמה:

אחר שבארנו ענין התלוי במראה, נדבר מה שתלוי בענין הספירות בעצמם לפי המדות:

א. מה שעומד במציאות בנין הספירות, פירוש - כל מה שהוא בנין כל המדרגות, הנה המחשבה העליונה שיערה לעשות אדם אחד שיהיה לו שכל ויצר טוב, וגם שיהיה לו יצר הרע שיוכל לשלוט בו, ושיערה לתת בידו עבודה לזכות בו. או להענישו עד שיתוקן, ואחר כך לתת לו שכר נצחי. וכל הדברים האלה יש להם פרטים רבים לכל אחד. הנה צריך שנבין שהמחשבה העליונה שיערה כמה מדרגות היו צריכות לזה הדבר, ועשאם במנין מדוקדק, אין אחת יותר, ואין אחת פחות. הא למה זה דומה? למי שרוצה לעשות איזה דבר באש, אך שלא יהיה אש לוהט, הנה צריך שיתן כל כך עצים כמו שיוכל האש להתלהט אך מעט. והנה אם יתן אחד יותר - יתלהט יותר, ואם יתן אחד פחות - לא יתלהט כצורך. כך המחשבה העליונה ידעה באיזה מדרגה צריך שיהיה בנוי האדם, כדי שיהיה לו כל הדברים שזכרנו למעלה, ועשתה כל כך מדרגות, לא פחות ולא יותר, בכל כך קשרים, לא פחות ולא יותר. ועל זה אמרו חכמים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד - שלא יאמר אדם, אילו היו לי ג' רגלים וכו', וכמו שנפרש במאמר שלאחר זה, שבזה אסור להם לשאול טעם. וזה כי לשער שיעור זה, היה צריך לדעת כל מה שידעה המחשבה העליונה, ואי אפשר זה. אלא לאחר שנקבעו המדרגות וחיבוריהם, וידענו שכולם הולכים רק אחר הכוונה התכליתית, אז נוכל להבחין הנהגת המדרגות ההם מה ענינם, ואל מה הם מכוונים, ואיך הולכים ומגיעים אל התכלית הכללי. כללו של דבר, כל מה שהוא במציאות הספירות ובנינם - זהו מה שאין לשאול טעם, כי אין לך טעם יותר מן המעשה שכך הוא, שבהיות אלה המדרגות כך. ובצאת האדם בהדרגה מהם - הוא יוצא בתכונה הזאת, שהיא המבוקשת בו:

ב. ענין המדרגות עצמן, הספירות ומהותם כל אחד בפני עצמו:

ג. ענין כל חלקיהם, התרי"ג אורות שלהם, מקבילים לאברים בדמות האדם:

ד. ותכונותיהם, הם המשפטים אשר לאורות, מקבילים למשפטי הטבע באדם:

ה. וכל קשריהם, הם המצבים וההתלבשות. כל אלה אין לבקש עליהם טעם, כי הטעם הכללי הוא - כי כולם צריכים לעשות המורכב הזה בתכונתו כך כמות שהיא דוקא, שהיא התכונה הנצחית לפי העבודה והשלמות כנ"ל, וכדלקמן:

ו. זה המונח הראשון של ההנהגה ששם אותו המאציל ית"ש, כי הנה כל מה שאנו מדברים בספירות - אינה אלא בחוקות ההנהגה, שכולם מתראים בדרך אורות. והנה החק הראשון שבכל החוקים הוא המונח הזה, הוא האור הראשון, והוא כתר, וכדלקמן:

ז. לפי שהוא ידע שזהו מה שצריך, לא פחות ולא יותר, לסבב הנהגה אחת שלמה:

ח. לבא אל המכוון אליו בבריאתו שהוא ההטבה השלמה:

פתח טו

<אין לשאול טעם על המונח הראשון>:

כל מה שתלוי במציאות הבנין, שהוא המונח הראשון של הספירות, אין לשאול טעם עליו, שהוא תלוי ברצון העליון. וכל מה שבא אחר המונח הזה - ניתן לשאול ולהבין, שהוא פעולות המדרגות האלה - מה הם בהנהגה:

אחר שביארנו המונח הזה הראשון, נבאר עתה במה אסור להתעסק בו ובמה מותר להתעסק בו:

א. כל מה שתלוי במציאות הבנין, שהוא המונח הראשון של הספירות, אין לשאול טעם עליו, והוא שאמרתי למעלה, וזהו כתר, שאמרו עליו, "במופלא ממך אל תדרוש". והיינו כי אור הכתר הוא סוד החק הראשון שבמדרגות, שיהיו אלה, ושיהיו בדרך זה שהם עתה. ונמצא הכתר כללות הכל ממש. והנה הכתר נקשר בא"ס ב"ה, שהוא הרצון הכל -יכול. והיינו כי אי אפשר לדעת שורש המונח הזה, למה הוא דוקא כך, לפי שהוא מושרש בכל -יכול, בשלמות הרצון העליון. וכיון שודאי אסור לנו להתעסק בא"ס ב"ה, דהיינו בשלמותו מצד עצמו בסוד כל -יכול, לפי שכבר אין המחשבה תופסת שם, ממילא אסור להתבונן על כתר, פירוש - לבקש טעמו ועניניו, שהם מושרשים למעלה כנ"ל. ועל כן על כתר וא"ס ב"ה נאמר, במופלא ממך וכו' ובמכוסה וכו'. וזהו:

ב. שהוא תלוי ברצון העליון, וכמ"ש, אבל חכמה היא מחשבה שמחלקת הדברים כראוי, ולפי המונח הקבוע כבר, שכל כך מדרגות וענינים צריכים - חכמה מפרטת כל עניני ההנהגה כראוי, בסוד, "כולם בחכמה עשית". והנה מה שיש בה יש בכתר, והיינו שגם כתר כולל כל מה שיש בהנהגה, אבל כיון שאינו בבחינת הנהגתם אלא בבחינה המצאם, אין אור זה מגלה ענין הנהגתם כלל, אלא המצאם. ושם יש הטעם על המצאם, שהיא תלויה ברצון העליון כנ"ל. וזהו מה שאסור לבקש. אבל ההנהגה המפורטת בחכמה, אדרבא, מצוה עלינו לחקור ולדעת. ועל כן מחכמה ולמטה, והיא בכלל, מותר ומצוה להתבונן ולדעת. והנה בינה היא גילוי חכמה, וזו"נ הם כללות כל ההנהגה, מחולקות לד' מינים. והם הם מה שנשרש כבר בחכמה, ונתחלק שם כראוי, שבינה הוציאה אותם כל אחד ואחד בפני עצמו אל מקומו כראוי. והיינו כי המחשבה שיערה את הכל בכלל, מקושרים אל התכלית שלהם, והוא כללות כל ההנהגה. אך בינה הוציאה לפועל כל אחד בפני עצמו, בלא שיתקשר עם חבירו, אלא אדרבא, יעשו הדברים במקומם, כל אחד כראוי. ומיני ההנהגה עצמה הם הם הז"ת. נמצא שכל מה שיבא אחר המונח הזה - ניתן לשאלה. וזה:

ג. וכל מה שבא אחר המונח הזה - ניתן לשאול ולהבין:

ד. שהוא פעולות המדרגות האלה - מה הם בהנהגה, שאין אנו עוסקים לא בעצמות המאציל ית"ש, ולא אפילו בעצמות הספירות עצמם, שכבר הם אחד עם עצמות המאציל, שהרי אינם אלא כחות מחשבתו, ואין אנו עוסקים אלא בפעולת כחותיו והנהגתם, והיינו, "במה שהורשית התבונן":

פתח טז

<אור ישר ואור חוזר>:

יש בספירות אור ישר ואור חוזר משני מינים. א', שאחר שירדו המדרגות מכתר עד מלכות, חוזר מלכות ונעשה כתר, וכן בדרך זה, עד שכתר נעשה מלכות. וזה מראה שליטת [נ"א, שלמות] הא"ס ב"ה, שממנו יוצא הכל, והוא סוד הכל, והיינו, "אני ראשון ואני אחרון", והוא מתגלה כך בראשונה כמו באחרונה. והמדרגות - כל הקרוב קרוב אליו מתגדל בשמו, ומה שהיה מלכות נעשה כתר. והמין הב', שום אור אינו משלים ענינו אלא כשיוצא ועוד חוזר למקורו. והיינו כי יורד עד למטה בכח, ואחר כך מידי עלותו מניח למטה מדרגה מה שמניח, והוא מתעלה. ואז המדרגה נשארת בבנינה, וכן כולם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, יש בספירות וכו', והוא הקדמה בענין הספירות. ח"ב, א, שאחר וכו', והוא פירוש הקדמה זאת:

חלק א:

יש בספירות אור ישר ואור חוזר משני מינים, פירוש - שבמראה נראים כך שני מינים אלה:

חלק ב:

א. שאחר שירדו המדרגות מכתר עד מלכות, חוזר מלכות ונעשה כתר, וכן בדרך זה עד שכתר נעשה מלכות, והנה המראה הזאת נראה כמראה הבזק ממש, שיוצא הלהב, ונראה בתחלה יוצא מצד אחד, והולך אל צד אחר. ומיד נראה מתהפך מן הצד השני לראשון. כך כל עשר ספירות, בכל מקום שהם, כשנראים - נראים כך, כתר יוצא בתחלה מן המקור, ויורדות המדרגות עד מלכות. ואחר כך נראה המלכות עצמה חוזרת להיות כתר, ויוצאת מן הא"ס ב"ה. וזה, כי הנה א"ס ב"ה הוא מקיף במראה הספירות מלמעלה ומלמטה. והנה מתלהט האור מלמעלה ויורד ומתפשט למטה. וכמו שמתפשט - כך מתחלש. וכשהגיע למטה, חוזר למקור למטה, דהיינו א"ס ב"ה שמקיף למטה, וחוזר ומתלהט מלמטה למעלה באותו הדרך עצמו. והיינו, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק":

ב. וזה מראה שליטת הא"ס ב"ה, שממנו יוצא הכל, והוא סוף הכל, שאין הספירות דבר חוץ ממנו כלל, אלא אורו מאיר בדרך עד שהוא מתעלם. והיינו השלמות שהיה בו גם מתחלה, כמו שהוא עתה, וכמו שיהיה לבסוף - הנה זה נתעלם. ובין כך ובין כך נמצאו כל הספירות, שמהם כללות כל ההנהגה, שכולה נכללת בעשר ספירות אלה. וסוף כל ההנהגה מה היא? - החזרת כל השלמות כבראשונה. ונמצא שההנהגה מתחלת מכתר, אחר ההעלם, ואינה גומרת עד המלכות. וכשגומרת מה ענינה? שנמצא השלמות שנתעלם מתחלה מגולה ועומד. ועוד יתפרש לך זה לקמן בס"ד. ועל כן הושמה המראה כן, כי כל עשר ספירות היא הנהגה שלמה, יוצאת מא"ס ב"ה וחוזרת אל הא"ס ב"ה. והנה אם תמנה המדרגות מן ההעלם ואילך - הראשון יהיה כתר, והשני - חכמה, וכן עד הסוף. אך אם תראה המדרגות לגילוי הסוף, העתיד להגלות אחר כל הסיבוב, ושכל הסיבוב הולך לזה, הנה המדרגה הראשונה אחר ההעלם היא הראשונה להתקרב אל הסוף, ונמצאת היותר רחוקה ממנו. והנה מפני היותה קרובה אל הראש - נקראת כתר. ומפני היותה רחוקה מן הסוף - נקראת מלכות, וכן כולם. ועד שנמצא ירידת העולמות בהנהגת הספירות זו אחר זו - עליה אליהם. וזה מתבאר להלן:

ג. והיינו, אני ראשון ואני אחרון, והוא ענין ההיקף למעלה ולמטה, להראות שהוא הכל:

ד. והוא מתגלה כך בראשונה כמו באחרונה, כי להבין ההנהגה צריך להבין כך - בתחלה השלמות, והוא מתעלם, ונעשית ההנהגה, וסוף ההנהגה גם כן שלמות כבראשונה:

ה. והמדרגות - כל הקרוב קרוב אליו מתגדל בשמו:

ו. ומה שהיה מלכות נעשה כתר, פירוש - הקצוות, וממילא כל הנמשך אחריהם, וזה פשוט, כי כמו שלמות הראש - צריך להבין בתחלה השלמות, ואחר כך החסרונות, עד המדרגה האחרונה, כן להבין הסוף צריך להפך ממש. והמין הב':

ז. שום אור אינו משלים ענינו אלא כשיוצא ועוד חוזר למקורו, פירוש - המין הראשון הוא תמיד, וזה השני בהתאצל האורות, ששום אור אינו נאצל אלא ברדת ההארה והסתלקה משם. שאז נשאר שם הענין ההוא שנשאר, וכדלקמן:

ח. והיינו כי יורד עד למטה בכח, פירוש - כשאור אחד צריך לעשות מדרגה אחת או מדרגות הרבה, כשיורד - יורד בלי שום חסרון ומניעה, אלא יורד בכח גדול, וחוזר ועולה, ומניח מה שמניח. וזה, כי אור א"ס ב"ה הוא היורד בבחינת עצמו, כי כל האורות ממנו יצאו, שבעמדם שם במקומם - אז היה מקבל מציאות האור הפרטי הנגבל לו כראוי למדרגה ההיא. ובהסתלק האור הגדול למקורו - אז נשאר החלק הזה. וזה גורם הקשר לאורות עצמם, שכולם נקשרים במקורם. והיינו כי כל ענף הוא שורש במקורו, ולא ככחו למטה כחו בשרשו למעלה. ואמנם כשיורד כח - בשורש עצמו הוא היורד, כי הענף לא נמצא עדיין, וכשמגיע למקום הענף - השורש מתעלה, ונשאר הענף עשוי למטה. והוא רודף אחר המקור שנתעלה למעלה:

ט. ואחר כך מידי עלותו מניח למטה מדרגה מה שמניח, והוא מתעלה, זהו כשיש לו לעשות מדרגות - יורד בכח, ואחר כך עולה, וכפי מה שעולה - כך מניח מדרגות, שהוא מתעלה מהם ומניח אותם:

י. ואז המדרגה נשארת כבנינה, וכן כולם, והיינו כי בהיות הכח הגדול של השורש פועל את הענף - יוצא, ואין הענף יוצא אלא במקומו, אלא יורד כח השורש עד (המקור) [המקום], ומשם מתעלה, ונשאר הענף ממילא עשוי בבנינו. וכך עושה - הולך ומתעלה עד סוף תשלום המדרגות:

פתח יז

<ספירה ופרצוף>:

יש ספירה ויש פרצוף. ספירה הוא כח מן העשר כחות בכלל, שהוא המוסד שעליו נבנה כל בנין הפרטיות התלוי בו. אך פרצוף הוא שלמות כל הכח ההוא בפרט, נראה מפורש בסוד דמות אדם. ועיקרו בסוד התרי"ג, שהוא כל בנין האדם: